פתאום שמתי לב שההתנהלות בלימודים לאחרונה היא מימוש של רב מה שדימיינתי ופינטזתי עליו כשחלמתי ללמוד תאטרון.
(ואחרי הצהרה כזאת, אני ממש מנסה להימנע מכמה משפטי תחושת החמצה של -למה-זה -הגיע- רק-עכשיו-לקראת-סוף-התואר, וברור לי שהתשובה תהיה בגוף השאלה...).אין מה להתבחבש עם למה לא מוקדם יותר, העיקר שזה כאן.
היצירתיות פורחת, עשיה תמידית, שפע רעיונות שמתהווים ליישום בימתי, איזה כיף, מכל כיוון. (נכון לעכשיו עובדת על 4 הפקות במקביל, מרוצה מכל אחת מהן). וזה לא רק אני, זה מקיף אותי מכל כיוון, המון הצגות של כתת משחק (איזה כיף לראות אותם מהצד ולדעת שהנישה שלי היא לא שם, אלא כאן, בעשיה שלי), והאווירה במחששת הספסלים הכתומים שמלאה בנסיונות להשיג אביזרים הזויים, ללהק שחקניות, לשפר דימויים בימתיים...
האווירה אצלנו במקסיקו מאוד מיוחדת. לא שאני מכירה אקדמיה אחרת, אבל ברור לי בכל זאת. בשלב הזה אנחנו ממש בסחבוקיה שכזאת עם כל המרצים והמרצות. זה לשבת יחד, לשתף, לצחוק על עצמנו, הכי כיף זה שלל הבדיחות הפנימיות המטופשות שחוזרות על עצמן מספיק פעמים בכדי להצחיק כל פעם מחדש... לתקוע משפטים מטקסטים בכל מיני פינות יומיום... לשחזר את אותם דימויים בימתיים נדושים רק בגלל שהקלישאתיות כבר משעשעת אותנו... ולהיות הכי מפסוטים בעולם כשמצליחים לחדש משהו.
שכל השיעורים שלנו הם בישיבה במעגל.
ושבמרכז המעגל הנשי הזה, זוחלת לה נטע שלנו, התינוקת הקהילתית, הקמע שלנו, רודפת אחרי פקקים של בקבוקי המים.
היא כובשת... גדלה יחד אתנו בשנה הזאת. ממש לא מזמן למדה לשבת, להצביע, למחוא כפיים (כשהאחרונה היא איכות חשובה בהחלט כשאת גדלה בתוך כתת תאטרון...) והיא עוברת מיד ליד, מקבלת את כל האהבה והצומי שיכולות להרעיף קבוצה של 20 בנות (וגם אסף כמובן). היא לגמרי חלק מהכתה, חלק מהותי ממהלך כל שיעור. כל המרצות שלנו מוקסמות ממנה לא פחות מאיתנו, צוחקות מהתגובות הקולעות שלה בדיונים סוערים, אפפעם לא מעירות לנו כשאנחנו שקועות במרדף הפקקים שלה יותר מבתכני השיעור...
איזה קטע, אני חושבת שאני ממש אתגעגע לזה, כשהכל יגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
