ראשון בלילה. אני מותשת לחלוטין לאחר יום שלם של חזרות אחרונות למייצג התאטרון היפיפה שלי, שעקבו לילה לבן של כתיבת מחזה ילדים לקורס אחר. כמעט חודש של עבודה קשה-  לנסח את הרעיון, להשיג איכשהו בובת ראווה, לנסוע לתיזיניאוכתוק להביא אותה, למצוא שחקנים, להחליף את השחקנית הראשית שהבריזה, לשוטט בין מועדוני חשפנות (חוויה בלתי נשכחת בעליל) ולשכנע אותם ששווה להם לתת לי להעלות אצלם את המופע, לריב בלי סוף עם הבמאית השניה שלא עושה כלום, למצוא ולערוך מוזיקה, להכין הזמנות, לעשות חזרות, להחליף עוד שחקן...    

חצות, לילה לפני המייצג. סיימנו חזרות, השחקנים נפלאים, המוזיקה מתאימה בול, המופע מרגש, באמת.

רק לקפוץ למועדון החשפנות פעם אחרונה, לוודא שהדיסק הצרוב פועל שם.

חצות וחצי. מישהו תוקע לי ביד טלפון- בצד השני של הקו מי שמסתברת כמנהלת האמיתית של המקום. האדם שאני אתו בקשר רציף כבר חודש, שאמר לי שלוש שעות לפני זה שהכל מסודר ונתחיל מחר ב10.30, זה שהציג עצמו כאחד משני בעלי המקום- מסתבר כאיש שיווק בלבד. איש שיווק שאין לו סמכות להבטיח את כל אשר הבטיח. מחר שיפוצים במועדון כל היום, ובכלל- הם לא משכירים את המקום בשקל פחות מ-1000 ₪.

אחד בלילה. משוטטת בין מועדוני חשפנות, אולי עוד אמצע מקום אלטרנטיבי מהרגע להרגע. בכל זאת, 50 איש בערך מוזמנים למחר בבוקר. אין עם מי לדבר. בעצם זה לא מדויק- יכולתי לדבר עם מס' חבר'ה שעצרו את מכוניתם בשולי הכביש במיוחד בשבילי. תענוג צרוף.

שתיים וחצי. גם אין סיכוי לערוך את המייצג בחדר מראות באוניברסיטה. מישהי מהשנה שלי הזמינה את החדר לחזרות, לא מוכנה לשחרר אותו ל25 דקות בשבילנו, ולא משנה שיש לה 4 וחצי שעות. ולא, הם לא יוצאים להפסקה.

שלוש וחצי. הכתה שלי, המרצה ושאר העולם ואשתו, מקבלים הודעת ביטול.

אני עורכת בראש רשימה של עוד כמה דברים בעולם שבא לי לבטל.