וואו! אני באופוריה, לא מתחילה לעכל בכלל את ההתרחשויות, לא תופשת איך הצלחנו לעשות את זה... רק אני ואשתי והמנחה שלנו יודעות מה היינו צריכות לעבור בכדי לגרום לזה לקרות... מרצה שלי אמרה פעם שכל פעם שמופע של תאטרון קהילתי מתרחש, זה נס. בשביל המופע הספציפי הזה- אני חושבת שאלוהימה הייתה צריכה לשים בצד את כל שאר ההתעסקויות שלה, ולהתרכז רק בנו.
אתמול העלנו את המופע האלטרנטיבי של הקבוצה שלנו מיפו- קבוצונת קטנטונת (בסופו של דבר) של בחורה ערביה, בחורה יהודיה שמאושפזת בבי"ח פסיכיאטרי, ומתנדבת הולנדית. לא מתחשק לי לפרט על התלאות שבדרך. כן מתחשק לי לתעד את ההדים המדהימים- היה כל כך מרגש. בנות כתתי העידו על דמעות. בנות הקבוצה פרחו. איזו התרגשות.
הפסיכיאטרית מאברבנל הרעיפה כל כך הרבה מחמאות! על הבוקר היא התקשרה אלי, נרגשת, מספרת על תגובותיהם של בנות מביה"ח שצפו במופע כקהל : "גם אנחנו רוצות להיות כמוה...". זה כל כך נגע להן, התהליך המוצג עד הבחירה האמיתית בחיים... נתן להן אור. היא הגיעה היום בבוקר למנהל המחלקה בדמעות התרגשות... סיפרה לו על המסר המקסים של המופע, על התהליך הרגשי שעברה המותק שלנו... והם מזמינים אותנו להופיע בבית החולים, עוד שבוע! ויותר מכך- היא רוצה לראות בזה התחלה של קשר, ולעבוד על לבנות קבוצת תאטרון קהילתי באברבנל בשנה הבאה!
אני לא יכולה לתאר כמה זה מרגש אותי. אם יש משהו נעלה בשבילי, אם יש משהו שמעניק לי הרגשה שאני מקיימת את הייעוד שלי- זה הדבר. היכולת להעניק מעט אור לחייהם של אנשים שחוו אינספור של טרגדיות אנושיות. לתת להם את האפשרות להתבונן על החוויות שלהם, ממרחק, ברגישות הגבוהה הנדרשת, ולעבד אותן למקום בריא יותר. בעייני, זה כוחו המופלא ביותר של התאטרון.
רק לראות את הבנות שלנו אחרי המופע...
*** ועוד לא הספקתי לספר על המייצג היפיפה שלי שהתקיים בשבוע שעבר... תחושת סיפוק רודפת אחת נוספת:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
