מרחק, נגיעה

מחשבות רצות, לא יעזור, לא מצליחה להירדם, צריכה לקום עוד שעה וחצי לסטאז' בביה"ס לחינוך מיוחד, אז כנראה כבר עדיף לעשות לילה לבן, ובמקום לטחון מחשבות בראש, לנסות לשים אותן על הדף. סוג של דף גם כן. (כמה אני מתבחבשת בין מה נכון לי יותר, בלוג או מחברת, הצילו).

הרומן שלי עם תאטרון פלייבאק ארוך ואמביוולנטי כבר כמה שנים. (אוף אין לי כוח להסביר לקורא-התמים מה זה עכשיו, בהזדמנות. עכשיו רק לשפוך.) עכשיו אני בקריזה. קולטת כמה זה מטריד אותי עד שלא מצליח להרפות ולישון. הלכתי הערב להופעת פלייבאק בה משחק ידיד שלי, קבוצה שלא הכרתי לפני כן. בדרך כלל אני נמנעת מלעלות כמספרת מול קבוצה שאני לא מכירה ועוד לא יודעת אם אני סומכת עליה, ועל הדרכים שלהם, על ההקשבה. יחד עם זה, כשחקנית פלייבאק לשעבר (נכון לעכשיו..) אני יודעת כמה חשוב לשחקנים שיהיו סיפורים "טובים", כאלה עם קצת תוכן, קונפליקטים פנימיים וכו', משהו שאפשר לעבוד איתו. כשהופעה "נתקעת", בעיקר כשחברים שלי או קבוצה שלי לשעבר נמצאים על הבמה, עולה בי צורך למצוא סיפור, לעלות, גם אם אני לא באמת מכוונת לכך. בכל אופן זה מה שהרגשתי (גם) הערב. מצד שני, כבר קלטתי שאני לא מתחברת לאופן שהקבוצה הזאת עובדת. חוץ מידיד שלי, שהוא באמת מעולה, שילוב של הומור והקשבה וכל מה שחשוב לי שיהיה בשחקן פלייבאק. עם זאת, הרגשתי שהוא יוצא דופן בקבוצה הזאת, ותכלס, בליגה אחרת. (אגב, כשזה נוגע לדברים שחשובים לי ושיש לי דעה מגובשת עליהם, אני מאוד ביקורתית, ואין לי שם בעיה, להפך, גם לבקר חברים. הוא פשוט באמת טוב, אין לי כאן סנטימנטים של חברות). טוב די עם ההקדמות. בכל אופן, החלטתי לעלות בסוף,  עם סיפור רבע- משמעותי, לא משהו ממש קריטי, אבל בכל זאת, שמטריד אותי לאחרונה.

עכשיו קצת רקע- אני מתבחבשת המון לאחרונה ביני לביני עם נושא "תפיסת מקום". דומיננטיות, תפיסת פוקוס- הצורך הרגשי מאחורי זה, ההשלכות וכו'. ההיסטוריה האישיותית והתנהגותית שלי רצופה בצורך מאוד בולט של תפיסת מקום. זה היה מאוד חזק בילדות שלי, ילדות-מלכת-הכתה והאיכסה הזה. עם ההתבגרות זה קיבל צורות אחרות, ועדיין בא לידי ביטוי בגוונים שונים. נעתי בין מאניות כאלה של "אני כאן"-ואיזה יופי כולם אוהבים אותי, לבין: הצילו- אני משותקת לגמרי ומתגמדת ולא זוכרת איך עושים אותי אטרקטיבית. (אני מתארת כאן את הקיצונים אמנם, אבל אני מנסה להעביר נקודה ותמונת מצב ארוכה בקיצור). במהלך הטיפול הארוך שלי (לפני שנתיים בערך, למשך שנה ומשהו דאז) עבדתי המון על העניין הזה, הבנתי על מה זה יושב אצלי, איפה זה מזיק לי (זה הרי נורא כיף להיות במרכז העניינים, וכמה קל היה לי רב החיים להיות במקום הזה, אבל הבעיה הסתברה כשנעשה הקישור בין מקומות ה"היי" האלו, למקומות הדאון, שהתקיימו באופן לא פרופורציונלי, נניח , אם הרגשתי באינטואיציה שלי שיש מישהו בחדר שעוד לא הוקסם ממני... סיבה מצוינת לדיכאון...). במהלך הטיפול שלי, כאמור, אחרי שהובן לגמרי שכל עניין ה"פיל-או-נמלה" הזה לא משרת את השלווה הנפשית שלי, עבדתי על זה המון, היו לי ממש תרגילים (למצוא עבודה "רגילה", להיות אשת-שירות שלא יזכרו אח"כ, להוציא עבודה בציון 80 וכו'...), היה לי מאוד קשה עם זה... וללא ספק אני יכולה לומר שדברים מאוד התמתנו. הצורך עצמו פחת באופן משמעותי, וגם כשהוא קופץ- למדתי לזהות אותו מיד, לעשות אתו משא ומתן, ולעיתים לתת לו להמשיך להיות "צורך", שלא מתישם בהתנהגות.

אני סביב הנושא הזה כבר הרבה זמן, כל הזמן במודעות, כל הזמן בודקת ומחפשת את עצמי, מזהה, משנה, גדלה למקומות הרבה יותר רצויים.

הייתי בתאילנד עכשיו עם חברת ילדות. בין שאר ענייני תאילנד, הנושא הזה היה סופר-דומיננטי בכל תקופת הטיולון הזה. כבר בתחילת הטיול הכרזתי, פנימית וחיצונית, שחשוב לי "להיות-הכי –בסדר-שאפשר" מהבחינה הזאת, לא להיות הגוררת והמחליטה, להיות סופר-רגישה וכו'. אני מרגישה שלא ממש נכון לי מוסרית להיכנס כאן לפרטים, אז אספר בגדול את מה שחשוב ורלוונטי לנקודה. אנחנו הולכות לאותה פסיכולוגית, אגב. מתחילת הטיול דמותה וקולה של הפסיכולוגית שלי צעק לי בפנים- תהיי ילדה טובה, תבדקי את עצמך כל הזמן וכאלה. (האמת שבראש שלי זה נשמע הרבה יותר צעקני, תובעני ושופט. ואגב, בכלל לא קשור לאישיות/ התנהלות של הפסיכו' במציאות). וכך עשיתי. הייתי ילדה טובה. הכי טובה שאפשר. זה היה הכי חשוב לי מהכל, באמת. לצאת בסדר עם המצפון שלי. לחזור הביתה עם יכולת כנה לסמן לעצמי "וי" אמיתי. זה חלש לי על הכל, היה  כל הזמן במודעות. בבדיקה עצמית, בבחירה שלא לבחור בעצמי, לא לתפוס יותר מדי מקום, לא למרכז את עצמי, לאפשר, ופעמים רבות ממש ליצור-אקטיבית מקום לאחר. היום ברור לי שפעמים רבות הגעתי עד כדי ביטול עצמי. טסתי לקיצוניות השניה. אני אעשה הכל, או לא אעשה כלום, באמת, רק תגידו, רק תנו לי להרגיש שאני בסדר...

כשחזרתי לפסיכולוגית שלי, יודעת ש"הצלחתי"  (מחיר דמים, בחיי, אבל הרגשתי שזה שווה את זה), היא עימתה אותי מול העובדה שזה רחוק מלהיות בריא. ננווו, דדדהה. הי, אפור קופץ לתזכר את עצמו כאן... (באמת לא יזיק לי לעשות איזה היכרות ראשונית עם אפור, מישהו מכיר ורוצה לשדך לי?...). היא אמרה עוד כל מיני דברים חשובים , כראוי לפסיכו' שלי, אבל אני קולטת שהולך ואוזל זמני , ואני רחוקה מהנקודה, כרגיל...

אני בתחילת לימודי פסיכודרמה. בין השאר יש לנו כל מיני סבבים של שרינג. אחד מהם נקרא "דופק", על הבוקר- מעין סבב-מה-נשמע מורחב וגמיש. רק שזה לא סבב, זה ספונטאני, מי שרוצה מדבר. לי תמיד לוקח יותר זמן מהאדם הממוצע להבין אם אני רוצה לדבר, על מה, ולנסח לי מחשבה מובנית בראש לפני שאני מוציאה הגה. הפעם הספקתי את כל התהליך הזה עד לאמצע השרינג בערך, וממש רציתי לשתף, ישבו לי מלא דברים (בכלל, אני מוצפת לאחרונה מכל כיוון, והצורך להוציא ולפרוק ולפרק לגורמים ממש מוטרף. זה הפסיכודרמה הזאת שפתחה את כל הסכרים, ועוד אין לי וויסות, רק עוד ועוד צורך...). אז מישהו סיים, ופתחתי את פה, יחד עם עוד מישהו. אז וויתרתי. ושוב, אותו דבר. ככה כמה פעמים של וויתור. ובום, נגמר הזמן לשרינג, ונחנקתי עם עצמי. וכבר לא היה חשוב לי התוכן של מה שרציתי לומר (כרגע אין לי שמץ של מושג על מה היה מדובר, וזה גם לא משנה עכשיו), רק התחושה הזאת, שלא אמרתי, ולא שמעו, ומבולבלת, כי זה מרגיש לא נעים, ומתסכל, ומצד שני , כנראה זה השיעור שלי כרגע, הרי לא תמיד אקבל מה שארצה, ולהתחשב, ומותר גם לשתוק (אבל האמת היא שדווקא בלימודים אני לא ממש בולטת, אפילו די שולית בינתיים, ואי אפשר להגיד שתופסת מקום מי יודע מה, וזה אחלה בשבילי).

והראש מלא מחשבות, מתי זה יותר מדי וצריכה להרגיע את עצמי, ומתי דווקא כן "להילחם" כדי לבוא לידי ביטוי, הלו, הביטול העצמי המוחלט הזה שעשיתי לאחרונה לא יותר טוב מהשד הקודם של הפוקוס, ואני כבר ממש מבולבלת ואין לי שמץ של מושג איזה גודל של משקפת תעזור לי לראות את האיזון...

יו, אוזל לי זמן הכתיבה. חזרה לפלייבאק, הערב. עליתי, סיפרתי בגדול ובקיצור הכרחי (בעיקר כי הייתה לי בעבר סיטואציה בקבוצה אחרת בה הרחבתי מדי בזמן הסיפור, והעירו לי, ומאז אני כמובן מחפשת את עצמי בנרות...)- על הרזומה-תפיסת-פוקוס שלי, על העבודה העצמית, על הביטול העצמי בתאילנד ועל הקטע הזה בשרינג.

95% ממה שהם שיקפו לי זה אותי, נרקיסיסטית.  אני על כסא צועקת אני-אני-אני, לא נותנת מקום לאפאחד וכו'. איזה 10 דקות סביב אותו רעיון. אוקי, הבנתי. אני יודעת, הלו, אני מספרת שאני בעבודה עצמית מאוד קשה על זה. ושהמוגזם הזה הוא העבר שלי. נכון, גם את זה חשוב לשקף, להראות לי בהקצנה כמה זה מגעיל ונורא להיות במקום ההוא. אבל ראבאק. תאזנו את זה עם משהו. תקשיבו לשאר המילים. ולמה שלא נאמר גם. זה התפקיד של שחקני פלייבאק. לתת מתנה למספר, להוציא אותו עם תובנה, במקרה האידיאלי. בתחושה לא נוראית ורצון להתחבא מתחת לשמיכה, במקרה סביר. אבל יצאתי בתחושה נוראית. ממש. אחרי כמה שעות של ניתוח, הבנתי שאני ממש פגועה. שהם לא באמת הקשיבו לי. שהם הלכו על הדרך הקלה מבחינה תאטרלית. אחרי השיקוף, המנחה שאלה (ככה זה) אם קיבלתי את מה שרציתי . פעם ראשונה שאני מעיזה לבקש שיקוף-תיקון. (גם כאן כמובן הסתבכתי עם עצמי אם זה בסדר, ואם אני תופסת יותר מדי מקום וכו'... למרות שאני יודעת שזה חלק אינטגרלי מהפלייבאק). אמרתי שיש לי הרבה על מה לומר תודה, ושהם שיקפו יפה מאוד חלק אחד חשוב, אבל הלו, קצת קרדיט גם לשנתיים האחרונות והצד השני...

אז מישהי שם נתפסה על המילה "קרדיט". הוציאה אותה מההקשר שהתכוונתי ( טוב, זו נטייה

ואפילו טכניקה של פלייבאק, להוציא מילה מהקשר, אבל ברגישות, ועם התכוונות למסר שייטיב עם המספר). אז הם עשו אותי מבקשת קרדיט. ומחיאות כפיים.

הצצציייייללללווווו

זה באמת היה הכי נמוך שאפשר לרדת. וזה עוד בשיקוף-תיקון.

אוף, זה ממש מתסכל אותי. גם כי נפגעתי אישית, וגם כי זה רחוק מלהיות פלייבאק טוב, כפי שאני מכירה אותו. חונכתי בפלייבאק לחשוב על טובת מספר, ובעייני זה הכי חשוב. אני מרגישה שלא הקשיבו לי בגרוש.