מרחק, נגיעה

ימי רביעי האלה (זהו היום בשבוע של יום ארוך בלימודי פסיכודרמה) מעלים אותי על גדותיי. באמת, אני חוזרת מהם כל פעם בתחושת "הצילו- הצפה", וגם קצת של "זהירות!- הצפה", במקרה שיש באזור עובר אורח תמים. מהרגע שהתחילו הלימודים אני מרגישה צורך אינסופי להתבונן ולחפור בכל דבר בחיי, עבר-הווה-עתיד, מקטן לגדול, לא לפספס אף פיפס תודעתי, לקחת את הזמן ולהעמיק עד הסוף בכל דבר, צריכה את הפסיכולוגית שלי באינפוזיה, או להפוך אחד מחבריי הקרובים ביותר לסוג של מיכל –קיבולת, ואם אפשר אז גם שלא יהיו לו תכנים אישיים משלו כי תכלס, אין כאן מקום... (מילים נפלאות שיצאו ממישהי שרוצה להיות מטפלת בעתיד. כל הכבוד לי אני משו משו אני).

איזה מטפל שלי בעבר אמר לי בזמנו שיש לי נטייה מאוד גדולה להתמכרויות ((no shit.. ונבירה כזו היא ממש בגדר התמכרות אצלי. בגלל האופי של הנבירה הרגשית לאחרונה, שהטריגרים שלה עולים הרבה מתוך תהליכים בקבוצת הפסיכודרמה (להלן "הכתה"), הצורך הזה שלי כרגע מכוונן-קהל שומעים, מסתבר. זו המסקנה שהגעתי אליה עכשיו, ומכאן אני מפנה את הכתיבה ביומן חזרה אל כתיבת בלוג.

(מבאס אותי קצת שאין לי מושג מי קורא את זה, ואם בכלל, אבל בכל זאת מקלה עלי התחושה שיש אופציה כזאת).

נושא "המקום" שלי מעסיק אותי המון לאחרונה, מאלף ואחת בחינות. הגרעין של ההתעסקות המחשבתית הזו עמוק הרבה יותר, ברור לי, אבל נכון לעכשיו אני מוטרדת מהביטויים הכביכול קטנים, שטחיים ורדודים שלו. המקום החברתי שלי בכתה. כבר חודש, ועד עכשיו הרגשתי שהכל בסדר, באמת. היום נפלה עלי תחושה שלא כל כך.

קלטתי שיש פער עצום בין התפישה העצמית שלי, הדימוי החברתי שלי בעייני עצמי, לבין מה שמתרחש בפועל. בכלל, יש לי נטייה כזאת לתפוש את עצמי באופן מסוים, שנשען על שנים עברו, ולהתעלם מהעובדה שדברים השתנו, אני לא מפנימה מציאויות חדשות, נניח, מגיל ההתבגרות... ממש מגוחך, אבל אני מצליחה איכשהו להרגיש מופתעת כשהמציאות נוקשת על דלתי. כל החיים תפשתי את עצמי כמישהי שהכי קל לה בעולם להיכנס לחברה חדשה, לעשות רושם ראשוני מוצלח של המותק- המצחיקה- האינטילגנטית, לכבוש בקסמי את הסובבים, להתחבר מהר מאוד, ולקחת את הזמן אח"כ גם "לרומם" אחרים. מממ... זו אמנם הייתה המציאות בשלבים מסוימים בחיי, אבל מכאן ועד לכותרת רשמית של "זה ככה תמיד" יש פער עצום... נזכרת בשנה א' שלי של תואר ראשון, כתת משחק. הצילו, הייתה אימה. שיתוק. פתאום אני קולטת שאני לא ממורכזת, לא "משחקית" ולא חברתית. לא רק לא ממורכזת, אפילו שולית, ואפילו מאוד. לא מצליחה למצוא בעצמי את היכולות שהיו לי פעם, כדי לשנות את זה. האמת, לא מצליחה למצוא אפילו את הרצון. אני חושבת שזה היה איזשהו שלב בהתבגרות, שקלטתי שאין לי כבר אנרגיות למניירות, לא בא לי להשקיע בלהתנחמד, אפילו לא טיפטיפה, אפילו לא "אלמנטרי". ממש בקוטב הנגדי של איפה שהייתי רב חיי. עם הזמן אני מניחה שהתרכך לי, הרי צריכה לבקר ולשהות קצת בשני הקיצונים כדי למצוא את האמצע.

 שנה ב', תאטרון קהילתי. קבוצה חדשה, אנרגיה שמדברת אלי הרבה יותר. תחושה כללית יותר טובה בהרבה, אבל בכל זאת, אני שומרת על הפינה שלי ולא מתחברת לעומק. חברות וחברי עומק יש לי מספיק בבית, למי יש מקום לזה בכלל. משלב מסוים נדבקתי לזו שידועה היום כ"אשתי" האהובה, וככה היה לי הכי נוח- הייתה לי את החברה הטובה שלי, ולא הייתי צריכה יותר מזה. די ביטלתי את השאר, וגם עכשיו נראה לי שזה היה לי נכון, זה באמת הרגיש לי יותר ממספיק (טוב, בעיקר כי אשתי היא עולם ומלואה...).

ועכשיו, בכיתת פסיכודרמה. הגעתי בתחושה נוחה לגמרי מבחינה חברתית- הכרתי וחיבבתי כבר "מראש" כמה אנשים שכבר הכרתי מקורסי פסיכולוגיה מקדימים, וכמה שנתקלתי בהם במיונים.

אני חושבת שגם בעיקר סמכתי עליו, כחבר שיהיה לי שם. הוא, שהכרתי כי היה מנחה תאטרון קהילתי של בנות מהכיתה הקודמת שלי. ואז גם יצאנו. קצת, ממש לא רציני, שבועיים בערך. בזמנו, היה לי קשה לפתח משהו רגשי כלפיו, אני חושבת שלמרות הפרשי הזמן הגדולים, עדיין היו בי שיירים של התנגדויות לכל דבר שהוא לא ה-הוא משנה שעברה, ומעבר לזה, היה שם משהו מאוד תקוע, הרגשתי שזה בלתי אפשרי לחוות אותו באותנטיות עצמית, שהוא מלא במסכות והגנות ומחסומים, שהגרעין של מי הוא באמת פשוט לא נגיש לי, ולא מסתמן ככזה שיהיה בקרוב. בכל אופן, אחרי תקופה של נתק (אני מבחינתי הייתי שמחה שנהפוך מיד לידידים, אצלי זה מעבר די טבעי ושגרתי בהתנהלות, אבל הוא העדיף את זה ככה) נפגשנו בקורסי הפסיכולוגיה המקדימים, ופיתחנו דינמיקה ידידותית נעימה. עכשיו אנחנו באותה כתה, ומתמחים יחד באותה התמחות.

ולצערי, באמת לצערי כי נראה לי שממש קשה לי עם זה, הוא שומר על דיסטנס מסוים ממני. על פניו הוא ידידותי כלפי, אבל במקביל, לא נותן לי להתקרב ממש. אפילו לא ממש-ממש, אלא רק קצת-יותר. ואוווף, כמו ילדה קטנה בא לי לצעוק עכשיו- "אבל אתה צריך להיות החבר שלי כאן!"... בהתחלה חשבתי שזה זמני, ואולי אני סתם מדמיינת ופרנואידית (שזו בהחלט אפשרות סבירה בהקשר אלי), אבל הולך ומתחוור לי שזה פשוט ככה. אוף לי עם זה. בעיקר כי תוך התהליך הזה שקורה בכתה, נחשפים לי עוד צדדים שלו, ואגב- באופן מפתיע ומרשים הוא נותן לעצמו, וזה באמת מרגש, וזה רק מעצים לי את האוף, כי מעבר לצורך הזה שלי בחבר קרוב בכתה, הוא ספציפית גם מאוד אטרקטיבי לי למלא את המשבצת הזו... (ממש "מסחרה" אני עושה כאן).

ועוד משהו. נפל לי היום אסימון, שאני במקום שולי גם בכתה הזו. בהתחלה היה לי מאוד נוח עם זה, סימנתי לעצמי "וי" רציני על זה שאני לא מתבלטת, הפסיכולוגית שלי אפילו קמה בדרמטיות מכיסאה כדי ללחוץ לי את היד כשהיא שמעה על זה...

גם בדיוק חזרתי מתאילנד, הרגשתי והצהרתי רשמית שייקח לי זמן לעכל את מה שקורה פה ושיתנו לי זמן, וממש הוקרתי את העובדה שלא מזמינים אותי להשתתף אקטיבית בעבודות הפסיכודרמטיות שנעשו. לא הייתי באנרגיות הנכונות לזה.

אבל היום קלטתי שעעעעדדד היום לא הזמינו אותי אפפעם ממש. וכבר היו די הרבה. היום זה בלט וצבט לי במיוחד. הבחורה שעשתה את העבודה הפסיכודרמטית (יאאא איזה מילה ארוכה להקלדה) היא מותק- מותק כזאת, שסימנתי וייעדתי אותה להיות לי לחברה בהמשך.... (כמה כתה ה' אני נשמעת עכשיו .. מסתבר שזה אפפעם לא עובר). יותר מזה- נתקלתי בה לראשונה במיונים, ושם כל הזמן בחרנו אחת את השניה לכל מיני דברים שצריך (עניינים סוציומטריים, סוג-של-איכס). איפשהו במאחורה של הראש שלי הייתי רגועה, כי הנחתי שכשיגיע תורה לעבוד, היא תיקח אותי להיות אחת הדמויות בסיפור שלה, ואולי אפילו כפיל שלה (הסברים על הטכניקה כשיהיה לי עצבים). אבל היא לא. ונורא ניסיתי לשכנע את עצמי שאין לזה קשר אלי, ואולי החברה המסוימת הזאת שהיא מביאה נורא שונה ממני חיצונית או משהו ואני רחוקה מלהזכיר לה אותה, אבל, שיט, היא תארה אותה חיצונית והיא נשמעת ממש דומה לי. אין לי תירוצים יותר. אוווף גדול.

ומחשבות של איך רואים אותי, ולמה לא מזהים בי משהו שיתרום לתהליך שלהם, משהו שקולט, ויכול, רגישות ואינטליגנציה רגשית, הי, באמת שיש בי את אלו... ואני רוצה להראות להם, להוכיח את עצמי, להוכיח לי...

כל כך מקווה שתהיה לי הזדמנות כזו בקרוב, אני לא יודעת כמה זמן אצליח להחזיק את חוסר- השלווה הזה...