מרחק, נגיעה

עוד יום רביעי. (וכמה שצמד המילים האלה קיבל מטען עוצמתי).

וכרגע מרגיש לי כאילו נמחקו כל התחושות של לפני היום, הוזזו הצידה לפינה רחוקה, נשכחה משמעותם, לפחות לעת זו.

אני מוצפת (מה חדש) ומבולבלת ובעיקר מתוסכלת, נורא.

התהליך הזה שאתה עובר, חווה לנגד עייני, זה נוגע בי בכל כך הרבה מקומות ורבדים וצורות שונות, ויש בי גם קצת כעס על עצמי על שבחוצפתי הרגשית אני מעיזה להתעסק במחשבות ורגשות של עצמי, במה שאני חווה בעקבות מה שאתה מביא, אני לא באמת באופן נקי מצליחה להיות רק אמפתית אליך (לפחות במציאות הפנימית שלי), זה משפיע עלי, וכל הבפנוכו שלי מתרכז בעצמי. שיט, לא כיף להכיר בזה. אבל אולי גם קצת לגיטימי, נסי קצת ללטף במקום ההלקאה העצמית הזו, זה הרי טבעי ויש לזה מקום אפילו "רשמי", והרי בדיוק בשביל זה יש לנו שרינג אישי אחרי כל עבודה פרטנית של מישהו, כי הרי, אנחנו מושפעים.

(עכשיו אני תופסת שבגלל הצורך העצום שלי תמיד בהקדמות כאלה, אני אפפעם לא מצליחה להגיע לעיקר, כשאני מנסה לשתף בשרינג. הזמן קצוב וההקדמות חולשות. ועדיין, לא יכולה לוותר עליהן).

מוצאת את עצמי עכשיו, ולא פעם ראשונה, בוררת מילים ותכנים, רמזור אדום וצעקני עומד לנגד עייני, הרי אסור לי בתכלית האיסור, רשמית ולפני זה- מוסרית, לשתף בשומדבר קונקרטי, אפילו מרמז, ממה שאנשים מביאים לקבוצה, זה כל הזמן במודעות שלי, בזהירות-על, מכווננת להוציא אך ורק את החוויה האישית שלי. ואולי במקרה הזה זה אפילו יכול לעזור, זה החוקים- כאן מותר לך רק את עצמך. (אם חייבים אז חייביםJ).

אני מרגישה שאני רוצה לכתוב אליך בגוף שני. והרי לא מתאפשרת לי נגישות אישית אמיתית אליך.זה מצחיק, כי זו לכאורה הדינמיקה שהייתה בינינו מהרגע שהיא נבראה, זה היה מקור התסכול שלי כבר אז, אבל היום, במקום כל כך שונה, ואתה כל כך שונה, וכאילו דווקא, דווקא בגלל שיש לנו פיפס של עבר אישי-טרום-פסיכודרמה, אז אני "זוכה" להפקר, למרות האור.

היום היית. סופסוף הרשת לעצמך, עד הסוף, ואלוהים, כמה קשה זה. באמת משימה בלתי אפשרית בעליל, ואני, שמאז ומעולם שיוועתי להביא את יקיריי למקומות כאלה, של חשיפה, של הכרה ומודעות ויכולת שיתוף והתמודדות, הרי אני יודעת יפה מאוד שמעצמי אני לא באמת מצליחה לדרוש את זה, ובטח ובטח שעוד לא ליישם את זה, ככה, באותנטיות מוחלטת, בלי הגנות, להתפשט באמת, לעמוד עירומה ולתת להם, ולא משנה מי זה "הם", לראות אותי על בוריי. הצילו, הרי.

אני כן יודעת טוב מאוד ליצור תחושה כזו, הגבולות שלי מאוד גמישים, ורמת החשיפה שאני מגיעה אליה מרשימה אנשים פעמים רבות, אבל ביני לביני אני הרי יודעת בוודאות שזה אפפעם לא לגמרי, לא עד הסוף, אפילו מאוד רחוק מזה. אני הרי יודעת לדבר יופי, למסור אינפורמציה באופן לקוני, גם כזו שמזעזעת, אבל לא באמת להיות שם רגשית בתהליך, רק לדבר ממרחק, אין מצב בעולם שאני יכולה לאפשר ממש לראות אותי.

אבל לא בזה רציתי לדוש עכשיו. אלא בך. איך שעשית את זה היום, באמת, להוריד כובעים ולהצדיע הצדעות לא מגרד את התחושה שלי כלפיך. אלוהים. כמה בא לי לכתוב עכשיו שאני כל כך גאה בך, אבל אין לי שום זכות להתנסחות כזו, הרי אין לי שום יד בדבר. עברת חתיכת תהליך מאז, מאז אפיזודת הקשר הפצפון הזה שהיה בינינו. כאילו אדם אחר, ממש הפוך, למה שנתת לי להכיר. לפחות ביכולת, באפשור הזה, בהזמנה לראות.

והיום, אתה מספר, מתפשט, נותן כזה אמון ב-18 איש מסביב, וזה הרבה מעבר לרמת האינפורמציה והתכנים, נותן לראות אותך, לוקח אותנו לחשכות שלך, ממש נותן לנו לראות אותך בזה, עם כל מה שזה מביא לך, בלי לברוח אפילו קצת, ואני אומרת לעצמי אלוהים, איך זה, והקולות שמשתלטים בי צועקים- איך עכשיו, בכזו טוטאליות, ואיפה זה היה, איפה היה שמץ מכל זה, והרי אני כל כך רציתי, שיוועתי לקמצוץ, מנסה להכיר אותך ולהתקרב, ואין לי ספק שיש מולי ולידי (בזמנו) אדם עם כל כך הרבה מורכבויות ועומק, רק שזה לא נגיש בגרוש, אני לא יכולה להגיע אליך אתה פשוט לא נותן, לא אינפורמטיבית ובטח לא בפועל, לא נותן להתקרב, לראות אפילו מרחוק את גרעין האמת מתחת למסכות שלך. זה שיגע אותי, זה תסכל אותי, אולי זה אפילו העליב אותי ברמה לא מודעת דאז. והלכתי. ועכשיו עכשיו. וזה פשוט נשפך ממך. הקיצוניות השניה של אותו דפוס אישיות, אולי. בלי פילטרים, בלי לסנן, הכל, טוטאלי. כל הבפנים שלך בחוץ, פרוש, פרוץ, שקוף, אתה צועק את כל מה שלא הסכמת אפילו למלמל, ואני חושבת שאני שמחה בשבילך, עם כל הכאב והקושי זה מקום כנראה יותר טוב להיות בו, אבל, מה שמחה, הלוואי שזו הייתה תחושה אותנטית, שיט, אני לא באמת שמחה בשבילך נקי, אני יותר עצובה בשבילי, מתוסכלת בשבילי, איך זה שלידי לא היית שם.

ופתאום אני קולטת משהו, וכל כך קשה לי לראות את זה, כמה זה שונה משאר החיים שלי, כמה הפוך מכל הדינמיקות שהיו לי בחיים, איך זה יכול להיות-

אני, שתמיד איכשהו יצרתי מקום נוח, מעורר אמון ומאפשר, שאחד אחרי השני לאורך חיי התפשטו מולי כפי שמעולם לא יכלו לעשות זאת בפני אפ'אחד אחר, הרי מאז ומתמיד הדינמיקה שלי עם אחר-משמעותי הייתה אינטימית רגשית עם אופי של קירבה-של -מעבר, זיהו בי יכולת הכלה ועזרה בתהליכי התפתחות אישית וכו', אני חושבת שאיפשהו מרכז ההגדרה העצמית והחברתית שלי ישבה בדיוק על האיכות הזו שבי.

אמא'לה, זה מערער אותי לגמרי,

פתאום אני קולטת שהוא לא זיהה את זה בי, לא מספיק כנראה, וזה מתחבר לעניין הארור הזה של "מקומי בכתה", ואיך גם הם עדיין לא רואים, זה מפחיד אותי, באמת מפחיד אותי.

ואולי זה המחיר הרגשי הכבד שאני משלמת בעבור ההחלטה, הניסיון לפחות בבחירה,

של ליצור סביבי קשרים מסוג שונה, אחרי מי-יודע-כמה קשרים בעלי אותו הדפוס,

לוותר על עמדת המטפלת בתוך מערכת יחסים.

אבל לאן זה הגיע...