מרחק, נגיעה

רביעי של אתמול, הסתבר כהזדמנות האחרונה שלי. הזדמנות אחרונה לעבוד בכתה/קבוצה עבודה פסיכודרמטית אישית, להיות הפרוטגוניסט. כל שבוע מישהו אחד עובד, ובחירת ה"מי" ידעה שינויים במשך הזמן.

 (בהתחלה רק אדם אחד רצה, היינו צריכים זמן.., בהמשך הורגש מאוד "מי רוצה יותר" והיתר שרצו הצהירו על רצון, כנדרש מאיתנו, וויתרו באלגנטיות. פעם אחת היה סוג של "קרב" על ההזדמנות, שתי הבנות לא הסכימו להיכנס למצב שהכתה תבחר על פי רב-קולות, ולבסוף המנחה בחרה משיקולים כאלה ואחרים. היה קשה). 

רק לאחרונה הסתבר לנו שנותרו 2 הזדמנויות בלבד עם המנחה הספציפית הזו (6 אנשים שעוד לא עבדו) כשאח"כ מחליפים לנו מנחה, למישהו שאמור אמנם להיות מעולה, אבל אין לי מושג ראשוני עליו.

לוקח לי המון זמן, המון בדיקות, לפני שאני מסוגלת לבטוח, לסמוך על מישהו עם התכנים הנפשיים שלי. לשים את חיי בידיו, זו התחושה. ר' המנחה שלי, 'הצליחה' איכשהו, כעבור זמן לא מבוטל, לעמוד בשלל הבחינות שלי, להשתבץ במשבצת הזו של אדם, ומטפלת, אשר ראויה, יכולה, מקצועית ואנושית דיה בכדי ש'אתן לה אותי'. מהרגע שהבנתי את זה, לפני כחודש וחצי, רציתי לעבוד. עלו בי מגוון של חרדות, מחסומים, התנגדויות, התמודדויות ביני לביני, זה כל כך מפחיד קשה לי לתאר עד כמה, אבל בשורה התחתונה- רציתי. מאז, פעם אחר פעם הצהרתי על רצון, ופעם אחר פעם הרגשתי את הצורך של מישהי אחרת במקביל, וויתרתי. כבר תקופה ארוכה שאני עובדת קשה על לרסן אלמנטים נרקיסיסטים, זה אישיו ענק, שבשורה התחתונה מביא אותי לביטול עצמי מוחלט.

אבל הרביעי של אתמול היה ההזדמנות האחרונה שלי. כי בשבוע הבא אני מגישה רפרט בשיעור שאחרי, ובשום אופן לא אוכל לעשות זאת באופן סביר אחרי עבודה פסיכודרמטית. לא לעבוד ברביעי של אתמול, משמעו להעביר את עצמי סיוט רגשי של עוד חודשיים במקרה הטוב, עד שאוכל לבטוח במנחה החדש, אם בכלל הוא בנוי מהחומר שנכון עבורי. אז החלטתי שאני עובדת, שאני אלחם על המקום שלי, אין כבר ברירה, כל מה שזה ידרוש ממני. לקראת רביעי כמה ימים של עבודה פנימית, הרגעת חרדות, נבירה ביומנים מהעבר כדי לדייק בנושא עליו אני רוצה לעבוד.. הכנתי את עצמי מכל כיוון.

3 מאיתנו הצהירו על רצון, כשאני וח' היינו הדומיננטיות  בעוצמת הצורך שבוטא. הנחתי שההתמודדות תהיה מולה, והיה לי קשה מאוד עם זה מראש- לח' יש אישיו משלה סביב עניין הוותרנות (תכלס כל מי שהגיע עד היום מבלי לעבוד בעצמו לוקה בדפוס האישיותי הזה), מה גם שהיא זו ש'הפסידה' לאחרת בעימות הקודם. חשבתי על זה לא מעט, והסקתי שבכל זאת זה יהיה בסדר מצידי לעמוד על שלי מולה, לה יש גם את אופציית שבוע הבא, בשבילי זה חד פעמי. הסברתי את כל זה באזני הכתה (דיברתי רק על הקריטיות שלי, לא נפנפתי באופציה הנוספת שלה). אמרתי גם שאני מוכנה לעבור כל מה שיידרש כדי לעבוד. זיינתי לעצמי את השכל.

בתוך כל התהליך הייתי קצת מנותקת רגשית. זה קורה לי לפעמים כשמתחת לזה ההצפה עצומה מכדי לתת לה חריץ יציאה. בשביל לא להתפרק לגמרי, אני נשארת אסופה. אני יכולה להתנסח ולהעביר את האינפורמציה על התחושות והחרדות והקושי, אבל כל זה בצורה לקונית, באופן שלא תואם את התכנים מאחורי המילים, וכמה קשה זה להצליח לזהות מבחוץ את מה שבאמת רוחש וגועש אצלי בפנים. אני מודעת  לבעיה הזו שלי, והיה לי ברור שזה מה שקורה עכשיו. אמרתי שאני רק מקווה שהם מצליחים לזהות מבעד ללקוניות. אבל ח' נראתה שברירית יותר. זה היה לי ברור. גם לה מאוד קשה להביע רגש, ובכל זאת הייתה במקום בו זה עבר. ואני, אני נראית חזקה יחסית, לא נראים סימנים של מחיר גדול, למרות שהם נאמרים מילולית. קשה לקנות את זה.

ר' המנחה שאלה אם אני וח' רוצות לנהל דיאלוג בינינו, לנסות להסביר ולבקש אחת מהשניה את ההזדמנות. שתינו לא רצינו, חייכנו במבוכה. הרצונות כבר נשמעו בחדר, פניה אישית אליה אני לא מסוגלת לעשות. לבקש ישירות 'וותרי לי', כשזה אומר ' וותרי על עצמך'. לא אוכל לשאת באשמה הזאת.

נתנו לכתה לבחור לפי רב קולות, לעמוד פיזית מאחורי האדם שבחרו. כל אחת מאיתנו נדרשה לומר את הנושא עליו היא רוצה לעבוד, והכתה תבחר לפי נושא ולא לפי אדם. נו ברצינות. מישהי התעקשה לומר שאנחנו נהיה מוכרחות להבין שהבחירה לא תעשה ממקום אישי אלא של נושא. אמרתי שגם אם רציונלית אבין את זה, לא בטוחה בכלל שזה יגיע לי לבטן, אבל אשתדל, נו. כאן התחיל להיות לי מעורפל. זה מטושטש לי. היו שנעמדו מאחרי. היו מאחוריה. לא הבנתי איפה יותר. רק הבחנתי שי' (ההוא מפוסטים קודמים) היה אצלי, כנראה היה לי חשוב אישית. היו אצלה גם כמה פרצופים שעד היום כבר קרובים אלי יותר באופן יחסי.

 ר' המנחה אמרה שלא צריך לספור, שנראה באופן ברור שהרב אצל ח'.

לא ממש הצלחתי לתפוש את זה באותו רגע. התחושה הבאה הייתה – אוקי, יופי, אני באמת מרגישה שזה לא אישי, אני לא נפגעת. בהפסקה אספתי את עצמי, והתכווננתי ללהיות עכשיו בשביל ח'. שימי את עצמך בצד כרגע, תתאמני בלהיות מטפלת, להיות בשביל האחר בלי קשר למה שעובר עליך. הצלחתי להחזיק את זה יופי. כל העבודה שלה הייתי שם, מרוכזת, בשבילה, קפצתי להתנדב פעמיים.

שעתיים אחרי זה, שיעור אחר לגמרי. אני נסוגה לאיזשהו מקום פנימי, התרחשות חיצונית נשמעת כהד רחוק. גוש מחנק משתלט עלי. מוחה דמעה אחרי דמעה, זה לא הזמן, תתאפקי. אני חורטת קשקושים על דף, מנסה לאפק, אבל זה הולך ומשתלט עלי. וקופצת בי תמונה, שמורכבת מעשרות פעמים בהן חזרה על עצמה-

אני ילדה קטנה, התעוררתי מסיוט בלילה, יושבת במטבח ובוכה חרישית, מקווה שאמא תשמע אותי,

והיא שומעת. היא מתעוררת, שומעת אותי, קוראת לי לבוא אליה, מכניסה אותי לישון איתה.

ובכתה, אני כותבת את המילים האלה על הדף- היא התעוררה. היא שמעה אותי. היא קראה לי לבוא אליה. וגועשות בי תחושות, אני כועסת, אני שונאת אותם, את כל האנשים כאן מסביבי, הם לא שמעו אותי, הם לא הצליחו להקשיב באמת, אני שונאת אותם, הם לא מזהים, איך לעזאזל אוכל לסמוך עליהם אי פעם עם העולם הפנימי שלי, הם לא מבינים חצי דבר עלי, ומה אני בכלל מצפה, הרי אני יודעת שזה קשה לזהות, אין לי מה לצפות מאנשים שלא באמת מכירים אותי מבפנים, שילכו לעזאזל כולם, אני לא יכולה לסבול את נוכחותם סביבי עכשיו, רק לבכות לבד, רק לא להיות פה יותר...

ויחד עם זה הלקאה עצמית, תאפקי את הדרמה שלך עכשיו, לדפוק כאן בכי זו סחיטה רגשית, זה לשבת להם על המצפון, לא רוצה את זה, לא רוצה לסחוט רגשית אפפאחד, לא מוכנה להיות אדם כזה, אז מנסה להתחבא מאחורי השיער הפזור, ולהחניק את הקול, ולהיעלם עד כמה שאפשר. אחרי יותר מדי זמן כזה, המנחה של השיעור הנוכחי שואלת אותי אם אני זקוקה למשהו, אני מתנצלת 5 פעמים שאני לא מצליחה לאסוף את עצמי, וקופצת על ההצעה של ללכת משם. כל הדרך הביתה בכי מתייפח, קולני, זועק, כאילו כל הכאבים שנצברו בי פורצים בלי הבחנה, וגם בבית, כמה שעות כאלה, והעיניים שורפות ונפוחות וממשיכות לנזול עד חורמה, עד מותשות מוחלטת, עד שינה טרופה.