|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לפעמים זה בא והולך
לפעמים זה בא והולך.
כל המילים האלו שמתרוצצות בראש, אלו שעולות משומקום , בלי שום סיבה אובייקטיבית וברגעים הכי לא נכונים בעולם
- את הרי אמורה להיות בתקופה של קסם וטוב ומה הן קשורות עכשיו-
ובעצם אלה בכלל לא מילים , פשוט תחושות לא ברורות ובטח שלא מנוסחות , שתוקפות אותך כאילו מעולם לא הייתה לך מילה בעניין או איזושהי זכות בחירה ,
מגיחות וצפות השד יודע מאיפה, ולמה לעזאזאל ל-מ-ה?! את לא מוצאת להן אף סיבה לגיטימית אבל ממשיכה לחפש ולהיאחז בכל מה שמצטיירת ככזו –
כי אחרת, אחרת איך תסבירי לעצמך את ההתיישבות והנחלה שתפס לו הגוש המעיק הזה בתוכך, שמרגיש כאילו חתם על זכות קניין הרבה לפנייך.
ואז הוא שם, וכבר למדת לזהות אותו
- זו הרי לא פגישתכם הראשונה והנחתם כבר לענייני הנימוס והבולשיט-
את כבר מכירה את כל דרכיו, את כל הפניות שהוא מציג בפנייך ואף אחת מהן לא קורצת לך
כדור השלג הזה הרי כבר נקרה בדרכך והלובן שלו לא יתעתע בך עוד, יותר לא תסתנוורי מהבוהק, יותר לא תניחי לו להתגלגל ולגדול , להתעצם לממדים הללו שיכולים בטעות עוד לפגוע במישהו.
ועל אחת כמה וכמה , כשהוא הגיע ככה סתם, בידיים ריקות , בלי אף אישור חתום ולגיטימי ,
איזו סיבה יש לו בכלל להיכנס לך לחיים בימים כאלה הרי טוב לך
באיזו זכות הוא מתעלם מכל ה"וויים" המסומנים בצד הרשימה שלך של הדברים שצריך בחיים בכדי להרגיש מאושרת.
טוב לך, את מנסה להסביר לו, לדבר אל ההגיון, מקווה שהגוש הזה רכש לו השכלה מינימלית,
טוב לך, אין לך צורך בבכי, מה כבר יש לך לפרוק – לצעוק- לזרוק- להוציא- להכאיב לעצמך כדי להרגיש שאת חיה
את חיה! מזכירה לעצמך-
את מטיילת עובדת לומדת מתפקדת אוהבת נאהבת יוצאת מזדיינת – ואפילו נהנית מזה
את לא סתם חיה, את חיה את חזון אחרית הימים!
אז מה פתאום , מה פתאום גוש, לא קשור, לא רוצה.
אתה שייך לתקופות אחרות , מנסה שוב לפנות אל פיסות האי-קיו הבודדות שכבר יכולות להיות לגוש עם דיסלקציה , אני כבר לא שם יותר , עברתי דירה החלפתי טלפון עזוב אותי עזוב אותי עזוב אותי עזוב אותי
ובערך בעזוב אותי הרביעי את קולטת שיש בגוש הזה משהו מוכר ונוח, שמרגיש קצת בבית.
וברגעים שאין לך אנרגיות, ובכלל- להתדיין עם גוש אוטיסט מרגיש לך כמלאכה סיזיפית ומטופשת, את פונה החוצה ומחפשת על מה להלביש אותו, (וכמה קל זה להלביש , כשהאמת היא ערומה וקר לה)
האשמה מוטלת כל פעם במקום אחר ונמסרת מיד ליד לפי הצורך והחשק ,
זה העולם שמעצבן אותך , העבודה, החבר , ההורים, היתושים,
והנה- גושגושון מצא לו מיקום נסיבתי
את שמחה לאידך.
כי כמה זמן של חיים בקו ישר כבר אפשר לחיות בלי להשתגע.
לפעמים חושבת שהשיגעון הזה הכרחי לשפיות לפעמים מוצאת את עצמי בתוך סצינה דרמטית , סוערת, והדמות הראשית, הדמות הראשית בדיוק כואבת ופגועה ועצובה, מלאת פחדים ומחסומים , נאבקת לשמר את חומות המגן , רק לא להרפות מהן, רק לא להרשות סדק, סדק משמעו קריסה טוטאלית.
וזה רק הסאב -טקסט של הדמות, כשבשטח, על הבמה,
הסצינה היא דיאלוג, התסריט הוא לרב האשמות אוהבים , המשחק הוא סערת רגשות דרמטית , גועשת,
המטרה היא לאפשר את הגוש.
הבמה היא שלי.
טוב, עצרתי לרגע, אני גולשת כתמיד.
יש דברים שצריכים להוציא לפעמים, ומה זה רלוונטי מה היה הטריגר שלהם, ומה היה זה שמלכתחילה גרם לתסריט להיכתב.
לפעמים יש מילים שפשוט רוצות לצאת, יש סערות שפשוט רוצות לסעור, דמעות שפשוט רוצות לזלוג, גושים שפשוט רוצים להתאפשר זמנית.
אני כבר לא נבהלת מהם.
אומרת אותן, כותבת אותן, סוערת ונסערת איתן, מוחה אותן, מאפשרת.
מה יש להיבהל
הרי בכל מיקרה זה בא והולך.
| |
ורנסי 2003
לאחר חודש שלם של הימנעות מהרגעים האלה את מוצאת את עצמך מול סמטאותיה של הודו, של וראנסי, לבד. לומר "מול סמטאותיה" יהיה לא רק לא מדויק, אלא שיקרי אפילו, וכל כך לא משקף, הרי לא באמת ניתן לעמוד כאן אל מול הרחוב, אל מול האנשים, אלא בתוכם, ויותר נכון- הם בתוכך. לחלוטין. אם תרצי בכך או לא. את עומדת ברחוב, מוקפת קבצנים, ריקשות אופניים, גושי ענק של חרא של פרות, פרות ופרים מהלכים להם בשלווה ודוחפים אותך להידחק לפינות- נראה שהם היחידים שיש להם את היכולת להלך כאן בשלוות מלכים- ואת מרגישה ערומה. את ערומה לגמרי, גופך חשוף לחלוטין, עיני ההמונים הצפופים מערטלות אותך, פתאום את מבינה קצת יותר מה אלאניס מוריסט ניסתה להגיד בקליפ ההוא בו עמדה ערומה באמצע הרחוב, ושרה. אך את לא קרובה אפילו ללשיר, או ללהרגיש נוח עם העירום הזה, כך באמצע הרחוב- אבל זה לא משנה, אין לך כרגע את היכולת להתלבש, הם חטפו ממך את כל הבגדים ואפאחד לא ימכור לך חדשים- את ערומה וכך תישארי.
שיירי הריחות הנעימים מהמקלחת של הבוקר, הסבון, השמפו, הדיאורדורנט, שמן הגוף בריח החמניות שהתזת על עצמך להרגשה נעימה- נזלו ממך עם הזיעה הניגרת, זיעת החום והלחות, זיעת הלחץ, זיעת המחלה שמסרבת לעזוב את גופך. ריחות אחרים נדבקים בך, ריחות הרחוב, צחנת צואת הפרות על זבוביהם, האבק, עשן העולה מאש בוערת, ולא ברור לך למה להבעיר אש בחום שכזה, ואת משתעלת.
פנית לאחת הסמטאות הצרות, בטעות לאחת שאת לא מכירה למרות שאת כאן כבר שבועיים, וככל שאת הולכת- משתדלת לעשות זאת בצעד מהיר ובביטחון אך את ממש לא מרגישה בטוחה- את יותר ויותר מקללת את הבחירה השגויה בפניה. בדרך את גם מקללת את מי שתכנן את הרחובות הצרים האלה, בדיוק מטר וחצי כל רוחבם, וברור לך שמי שלא רואה זאת במו עיניו לא באמת יכול לתפוס איך במטר וחצי נדחסים אופנועים, אופני ריקשה, איזה פרה שמהלכת לה בשלווה, ולכי תכנסי כאן כהולכת רגל. ערומה.
-"הלו"- את מתעלמת כאילו לא שמעת וממשיכה ללכת בצעד מהיר- "הלו", "הלו", "הלו" אחד אחרי השני קוראים אליך לא משנה כמה מרחק את עוברת, את ממשיכה ללכת כאילו תצליחי באמת לברוח, משאירה מאחוריך "הלו" אחד ועוד אחד אבל מיד עוד אחד מגיע "הלו" עוד שני צעדים "הלו, הלו מאדאם, ריקשה? הלו! ה-לו!" את הולכת והולכת עוד צעד ועוד צעד , מגבירה את מהירות צעדייך "הלו" מימין "הלו" משמאל מפלצת גדולה של הד הלו מקיפה אותך וסוגרת עליך, כאילו את הולכת במעגלים סביב עצמך, מעגל ללא מוצא של הלו ומבטים חוקרים ופרות וחרא, מבטים נעוצים בך מכף רגל ועד ראש ובעיקר בתוך החזה שלך ואת יותר מדי מודעת לגופך הערום "הלו" הם מפשיטים אותך אפילו מעורך
"הלו!" "הלו!" מה לבשתי לא בסדר? מסדרת את הצעיף שיכסה כמה שיותר, כאילו שזה ישנה, אך חמשת המבטים הבאים מזכירים לך שוב שאת ערומה לגמרי ולא יעזור לך לנסות להיאבק בזה "הלו!" סתמו ת'פה כבר קיבינימאט את רוצה לצרוח ולהרביץ אך את קטנה וחלשה והם רבים, מגבירה צעד, מאגרפת את הידיים, מנסה להחזיק את עצמך בשפיות ולהגיע לאנשהו "הלו!" "הלו!" כמה התעלמות צריך בשביל שתקלטו כבר?! ורדו לי מהחזה! קיבינימאט אל תיכנסי לזה, תחזרי לאיפוק, תזכרי מה שלמדת על שוני תרבויות, הם הרי לא עושים לך בכוונה, זה לא אישי, הם פשוט לא יודעים אחרת, תנסי להבין ולקבל את זה באמת, זה הרי כל כך חשוב לך לרכוש את המסוגלות להסתדר בעצמך ואת לא תגיעי לזה עם הגישה הזאת. "הלו!" "הלו!" מבטים לחזה, חבורת בחורים נועצים מבטים "הלו!" מדברים ביניהם הינדית בעודם מסתכלים עליך ומתחילים לצחוק. כוסאמאק את שונאת את התחושה הזאת ורוצה כל כך להתלבש ולהפסיק ללכת במעגלים, הלכת לגמרי לאיבוד אבל ההלו רודף אחריך והצחוק שלהם הלגלוג המבטים הפרות המזדינות – גם אני רוצה את השלווה שלהם והיכולת לחרבן ככה על הרחוב מתי ואיפה שמתחשק, באמת מתחשק לך לחרבן כאן על כל האנשים האלה, מחפשת מחאות, אבל בטח גם זה לא ממש יזיז להם. בא לך לצרוח לעזרה, העצבים נוזלים ממך והופכים לתסכול, לבכות, להתלבש, הלו!
טינופת קבצנים פרות סרחון צפיפות רעש ריקשות יד של קבצן מצורע נדחפת לך לתוך הפרצוף, מתחננת,
ידיים מטונפות נוגעות בך ממששות את כל גופך לופתות אותך את מנסה להתנגד לברוח להמשיך ללכת אך ההלו משתק אותך את לא יכולה לזוז אין לך לאן- לאן שתלכי שם הם יהיו, העיניים הידיים הפרות המסכנות-המטונפת-החולה היא לופתת אותך באלימות משתקת אותך למקום קורעת את בגדייך תופסת את שדייך באלף ידיה מועכת אותם באגרסיביות מוצצת אותך אליה הלו! הלו! הלו רועש סביבך, הכל שחור מטונף ומסריח נגמר לך הכוח להיאבק- יותר מדי ידיים בתוכך, על כולך, את חשופה לחלוטין, הרחוב כולו אונס אותך עכשיו "הלו!" מדביק אותך במחלותיו הופך אותך לחלק מהטינופת הכללית, מטמא אותך, ואת נשארת שם לשכב, מותשת, ערומה, פצועה, גופך פרוץ לחלוטין, בין הפרות והקבצנים – מחלותיהם הן מחלותיך עכשיו- ורק ה-"הלו!" עוד צועק לך בראש, כאילו אומר- לנצח ארדוף אותך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
