מרחק, נגיעה

עוד יום רביעי. (וכמה שצמד המילים האלה קיבל מטען עוצמתי).

וכרגע מרגיש לי כאילו נמחקו כל התחושות של לפני היום, הוזזו הצידה לפינה רחוקה, נשכחה משמעותם, לפחות לעת זו.

אני מוצפת (מה חדש) ומבולבלת ובעיקר מתוסכלת, נורא.

התהליך הזה שאתה עובר, חווה לנגד עייני, זה נוגע בי בכל כך הרבה מקומות ורבדים וצורות שונות, ויש בי גם קצת כעס על עצמי על שבחוצפתי הרגשית אני מעיזה להתעסק במחשבות ורגשות של עצמי, במה שאני חווה בעקבות מה שאתה מביא, אני לא באמת באופן נקי מצליחה להיות רק אמפתית אליך (לפחות במציאות הפנימית שלי), זה משפיע עלי, וכל הבפנוכו שלי מתרכז בעצמי. שיט, לא כיף להכיר בזה. אבל אולי גם קצת לגיטימי, נסי קצת ללטף במקום ההלקאה העצמית הזו, זה הרי טבעי ויש לזה מקום אפילו "רשמי", והרי בדיוק בשביל זה יש לנו שרינג אישי אחרי כל עבודה פרטנית של מישהו, כי הרי, אנחנו מושפעים.

(עכשיו אני תופסת שבגלל הצורך העצום שלי תמיד בהקדמות כאלה, אני אפפעם לא מצליחה להגיע לעיקר, כשאני מנסה לשתף בשרינג. הזמן קצוב וההקדמות חולשות. ועדיין, לא יכולה לוותר עליהן).

מוצאת את עצמי עכשיו, ולא פעם ראשונה, בוררת מילים ותכנים, רמזור אדום וצעקני עומד לנגד עייני, הרי אסור לי בתכלית האיסור, רשמית ולפני זה- מוסרית, לשתף בשומדבר קונקרטי, אפילו מרמז, ממה שאנשים מביאים לקבוצה, זה כל הזמן במודעות שלי, בזהירות-על, מכווננת להוציא אך ורק את החוויה האישית שלי. ואולי במקרה הזה זה אפילו יכול לעזור, זה החוקים- כאן מותר לך רק את עצמך. (אם חייבים אז חייביםJ).

אני מרגישה שאני רוצה לכתוב אליך בגוף שני. והרי לא מתאפשרת לי נגישות אישית אמיתית אליך.זה מצחיק, כי זו לכאורה הדינמיקה שהייתה בינינו מהרגע שהיא נבראה, זה היה מקור התסכול שלי כבר אז, אבל היום, במקום כל כך שונה, ואתה כל כך שונה, וכאילו דווקא, דווקא בגלל שיש לנו פיפס של עבר אישי-טרום-פסיכודרמה, אז אני "זוכה" להפקר, למרות האור.

היום היית. סופסוף הרשת לעצמך, עד הסוף, ואלוהים, כמה קשה זה. באמת משימה בלתי אפשרית בעליל, ואני, שמאז ומעולם שיוועתי להביא את יקיריי למקומות כאלה, של חשיפה, של הכרה ומודעות ויכולת שיתוף והתמודדות, הרי אני יודעת יפה מאוד שמעצמי אני לא באמת מצליחה לדרוש את זה, ובטח ובטח שעוד לא ליישם את זה, ככה, באותנטיות מוחלטת, בלי הגנות, להתפשט באמת, לעמוד עירומה ולתת להם, ולא משנה מי זה "הם", לראות אותי על בוריי. הצילו, הרי.

אני כן יודעת טוב מאוד ליצור תחושה כזו, הגבולות שלי מאוד גמישים, ורמת החשיפה שאני מגיעה אליה מרשימה אנשים פעמים רבות, אבל ביני לביני אני הרי יודעת בוודאות שזה אפפעם לא לגמרי, לא עד הסוף, אפילו מאוד רחוק מזה. אני הרי יודעת לדבר יופי, למסור אינפורמציה באופן לקוני, גם כזו שמזעזעת, אבל לא באמת להיות שם רגשית בתהליך, רק לדבר ממרחק, אין מצב בעולם שאני יכולה לאפשר ממש לראות אותי.

אבל לא בזה רציתי לדוש עכשיו. אלא בך. איך שעשית את זה היום, באמת, להוריד כובעים ולהצדיע הצדעות לא מגרד את התחושה שלי כלפיך. אלוהים. כמה בא לי לכתוב עכשיו שאני כל כך גאה בך, אבל אין לי שום זכות להתנסחות כזו, הרי אין לי שום יד בדבר. עברת חתיכת תהליך מאז, מאז אפיזודת הקשר הפצפון הזה שהיה בינינו. כאילו אדם אחר, ממש הפוך, למה שנתת לי להכיר. לפחות ביכולת, באפשור הזה, בהזמנה לראות.

והיום, אתה מספר, מתפשט, נותן כזה אמון ב-18 איש מסביב, וזה הרבה מעבר לרמת האינפורמציה והתכנים, נותן לראות אותך, לוקח אותנו לחשכות שלך, ממש נותן לנו לראות אותך בזה, עם כל מה שזה מביא לך, בלי לברוח אפילו קצת, ואני אומרת לעצמי אלוהים, איך זה, והקולות שמשתלטים בי צועקים- איך עכשיו, בכזו טוטאליות, ואיפה זה היה, איפה היה שמץ מכל זה, והרי אני כל כך רציתי, שיוועתי לקמצוץ, מנסה להכיר אותך ולהתקרב, ואין לי ספק שיש מולי ולידי (בזמנו) אדם עם כל כך הרבה מורכבויות ועומק, רק שזה לא נגיש בגרוש, אני לא יכולה להגיע אליך אתה פשוט לא נותן, לא אינפורמטיבית ובטח לא בפועל, לא נותן להתקרב, לראות אפילו מרחוק את גרעין האמת מתחת למסכות שלך. זה שיגע אותי, זה תסכל אותי, אולי זה אפילו העליב אותי ברמה לא מודעת דאז. והלכתי. ועכשיו עכשיו. וזה פשוט נשפך ממך. הקיצוניות השניה של אותו דפוס אישיות, אולי. בלי פילטרים, בלי לסנן, הכל, טוטאלי. כל הבפנים שלך בחוץ, פרוש, פרוץ, שקוף, אתה צועק את כל מה שלא הסכמת אפילו למלמל, ואני חושבת שאני שמחה בשבילך, עם כל הכאב והקושי זה מקום כנראה יותר טוב להיות בו, אבל, מה שמחה, הלוואי שזו הייתה תחושה אותנטית, שיט, אני לא באמת שמחה בשבילך נקי, אני יותר עצובה בשבילי, מתוסכלת בשבילי, איך זה שלידי לא היית שם.

ופתאום אני קולטת משהו, וכל כך קשה לי לראות את זה, כמה זה שונה משאר החיים שלי, כמה הפוך מכל הדינמיקות שהיו לי בחיים, איך זה יכול להיות-

אני, שתמיד איכשהו יצרתי מקום נוח, מעורר אמון ומאפשר, שאחד אחרי השני לאורך חיי התפשטו מולי כפי שמעולם לא יכלו לעשות זאת בפני אפ'אחד אחר, הרי מאז ומתמיד הדינמיקה שלי עם אחר-משמעותי הייתה אינטימית רגשית עם אופי של קירבה-של -מעבר, זיהו בי יכולת הכלה ועזרה בתהליכי התפתחות אישית וכו', אני חושבת שאיפשהו מרכז ההגדרה העצמית והחברתית שלי ישבה בדיוק על האיכות הזו שבי.

אמא'לה, זה מערער אותי לגמרי,

פתאום אני קולטת שהוא לא זיהה את זה בי, לא מספיק כנראה, וזה מתחבר לעניין הארור הזה של "מקומי בכתה", ואיך גם הם עדיין לא רואים, זה מפחיד אותי, באמת מפחיד אותי.

ואולי זה המחיר הרגשי הכבד שאני משלמת בעבור ההחלטה, הניסיון לפחות בבחירה,

של ליצור סביבי קשרים מסוג שונה, אחרי מי-יודע-כמה קשרים בעלי אותו הדפוס,

לוותר על עמדת המטפלת בתוך מערכת יחסים.

אבל לאן זה הגיע...

ימי רביעי האלה (זהו היום בשבוע של יום ארוך בלימודי פסיכודרמה) מעלים אותי על גדותיי. באמת, אני חוזרת מהם כל פעם בתחושת "הצילו- הצפה", וגם קצת של "זהירות!- הצפה", במקרה שיש באזור עובר אורח תמים. מהרגע שהתחילו הלימודים אני מרגישה צורך אינסופי להתבונן ולחפור בכל דבר בחיי, עבר-הווה-עתיד, מקטן לגדול, לא לפספס אף פיפס תודעתי, לקחת את הזמן ולהעמיק עד הסוף בכל דבר, צריכה את הפסיכולוגית שלי באינפוזיה, או להפוך אחד מחבריי הקרובים ביותר לסוג של מיכל –קיבולת, ואם אפשר אז גם שלא יהיו לו תכנים אישיים משלו כי תכלס, אין כאן מקום... (מילים נפלאות שיצאו ממישהי שרוצה להיות מטפלת בעתיד. כל הכבוד לי אני משו משו אני).

איזה מטפל שלי בעבר אמר לי בזמנו שיש לי נטייה מאוד גדולה להתמכרויות ((no shit.. ונבירה כזו היא ממש בגדר התמכרות אצלי. בגלל האופי של הנבירה הרגשית לאחרונה, שהטריגרים שלה עולים הרבה מתוך תהליכים בקבוצת הפסיכודרמה (להלן "הכתה"), הצורך הזה שלי כרגע מכוונן-קהל שומעים, מסתבר. זו המסקנה שהגעתי אליה עכשיו, ומכאן אני מפנה את הכתיבה ביומן חזרה אל כתיבת בלוג.

(מבאס אותי קצת שאין לי מושג מי קורא את זה, ואם בכלל, אבל בכל זאת מקלה עלי התחושה שיש אופציה כזאת).

נושא "המקום" שלי מעסיק אותי המון לאחרונה, מאלף ואחת בחינות. הגרעין של ההתעסקות המחשבתית הזו עמוק הרבה יותר, ברור לי, אבל נכון לעכשיו אני מוטרדת מהביטויים הכביכול קטנים, שטחיים ורדודים שלו. המקום החברתי שלי בכתה. כבר חודש, ועד עכשיו הרגשתי שהכל בסדר, באמת. היום נפלה עלי תחושה שלא כל כך.

קלטתי שיש פער עצום בין התפישה העצמית שלי, הדימוי החברתי שלי בעייני עצמי, לבין מה שמתרחש בפועל. בכלל, יש לי נטייה כזאת לתפוש את עצמי באופן מסוים, שנשען על שנים עברו, ולהתעלם מהעובדה שדברים השתנו, אני לא מפנימה מציאויות חדשות, נניח, מגיל ההתבגרות... ממש מגוחך, אבל אני מצליחה איכשהו להרגיש מופתעת כשהמציאות נוקשת על דלתי. כל החיים תפשתי את עצמי כמישהי שהכי קל לה בעולם להיכנס לחברה חדשה, לעשות רושם ראשוני מוצלח של המותק- המצחיקה- האינטילגנטית, לכבוש בקסמי את הסובבים, להתחבר מהר מאוד, ולקחת את הזמן אח"כ גם "לרומם" אחרים. מממ... זו אמנם הייתה המציאות בשלבים מסוימים בחיי, אבל מכאן ועד לכותרת רשמית של "זה ככה תמיד" יש פער עצום... נזכרת בשנה א' שלי של תואר ראשון, כתת משחק. הצילו, הייתה אימה. שיתוק. פתאום אני קולטת שאני לא ממורכזת, לא "משחקית" ולא חברתית. לא רק לא ממורכזת, אפילו שולית, ואפילו מאוד. לא מצליחה למצוא בעצמי את היכולות שהיו לי פעם, כדי לשנות את זה. האמת, לא מצליחה למצוא אפילו את הרצון. אני חושבת שזה היה איזשהו שלב בהתבגרות, שקלטתי שאין לי כבר אנרגיות למניירות, לא בא לי להשקיע בלהתנחמד, אפילו לא טיפטיפה, אפילו לא "אלמנטרי". ממש בקוטב הנגדי של איפה שהייתי רב חיי. עם הזמן אני מניחה שהתרכך לי, הרי צריכה לבקר ולשהות קצת בשני הקיצונים כדי למצוא את האמצע.

 שנה ב', תאטרון קהילתי. קבוצה חדשה, אנרגיה שמדברת אלי הרבה יותר. תחושה כללית יותר טובה בהרבה, אבל בכל זאת, אני שומרת על הפינה שלי ולא מתחברת לעומק. חברות וחברי עומק יש לי מספיק בבית, למי יש מקום לזה בכלל. משלב מסוים נדבקתי לזו שידועה היום כ"אשתי" האהובה, וככה היה לי הכי נוח- הייתה לי את החברה הטובה שלי, ולא הייתי צריכה יותר מזה. די ביטלתי את השאר, וגם עכשיו נראה לי שזה היה לי נכון, זה באמת הרגיש לי יותר ממספיק (טוב, בעיקר כי אשתי היא עולם ומלואה...).

ועכשיו, בכיתת פסיכודרמה. הגעתי בתחושה נוחה לגמרי מבחינה חברתית- הכרתי וחיבבתי כבר "מראש" כמה אנשים שכבר הכרתי מקורסי פסיכולוגיה מקדימים, וכמה שנתקלתי בהם במיונים.

אני חושבת שגם בעיקר סמכתי עליו, כחבר שיהיה לי שם. הוא, שהכרתי כי היה מנחה תאטרון קהילתי של בנות מהכיתה הקודמת שלי. ואז גם יצאנו. קצת, ממש לא רציני, שבועיים בערך. בזמנו, היה לי קשה לפתח משהו רגשי כלפיו, אני חושבת שלמרות הפרשי הזמן הגדולים, עדיין היו בי שיירים של התנגדויות לכל דבר שהוא לא ה-הוא משנה שעברה, ומעבר לזה, היה שם משהו מאוד תקוע, הרגשתי שזה בלתי אפשרי לחוות אותו באותנטיות עצמית, שהוא מלא במסכות והגנות ומחסומים, שהגרעין של מי הוא באמת פשוט לא נגיש לי, ולא מסתמן ככזה שיהיה בקרוב. בכל אופן, אחרי תקופה של נתק (אני מבחינתי הייתי שמחה שנהפוך מיד לידידים, אצלי זה מעבר די טבעי ושגרתי בהתנהלות, אבל הוא העדיף את זה ככה) נפגשנו בקורסי הפסיכולוגיה המקדימים, ופיתחנו דינמיקה ידידותית נעימה. עכשיו אנחנו באותה כתה, ומתמחים יחד באותה התמחות.

ולצערי, באמת לצערי כי נראה לי שממש קשה לי עם זה, הוא שומר על דיסטנס מסוים ממני. על פניו הוא ידידותי כלפי, אבל במקביל, לא נותן לי להתקרב ממש. אפילו לא ממש-ממש, אלא רק קצת-יותר. ואוווף, כמו ילדה קטנה בא לי לצעוק עכשיו- "אבל אתה צריך להיות החבר שלי כאן!"... בהתחלה חשבתי שזה זמני, ואולי אני סתם מדמיינת ופרנואידית (שזו בהחלט אפשרות סבירה בהקשר אלי), אבל הולך ומתחוור לי שזה פשוט ככה. אוף לי עם זה. בעיקר כי תוך התהליך הזה שקורה בכתה, נחשפים לי עוד צדדים שלו, ואגב- באופן מפתיע ומרשים הוא נותן לעצמו, וזה באמת מרגש, וזה רק מעצים לי את האוף, כי מעבר לצורך הזה שלי בחבר קרוב בכתה, הוא ספציפית גם מאוד אטרקטיבי לי למלא את המשבצת הזו... (ממש "מסחרה" אני עושה כאן).

ועוד משהו. נפל לי היום אסימון, שאני במקום שולי גם בכתה הזו. בהתחלה היה לי מאוד נוח עם זה, סימנתי לעצמי "וי" רציני על זה שאני לא מתבלטת, הפסיכולוגית שלי אפילו קמה בדרמטיות מכיסאה כדי ללחוץ לי את היד כשהיא שמעה על זה...

גם בדיוק חזרתי מתאילנד, הרגשתי והצהרתי רשמית שייקח לי זמן לעכל את מה שקורה פה ושיתנו לי זמן, וממש הוקרתי את העובדה שלא מזמינים אותי להשתתף אקטיבית בעבודות הפסיכודרמטיות שנעשו. לא הייתי באנרגיות הנכונות לזה.

אבל היום קלטתי שעעעעדדד היום לא הזמינו אותי אפפעם ממש. וכבר היו די הרבה. היום זה בלט וצבט לי במיוחד. הבחורה שעשתה את העבודה הפסיכודרמטית (יאאא איזה מילה ארוכה להקלדה) היא מותק- מותק כזאת, שסימנתי וייעדתי אותה להיות לי לחברה בהמשך.... (כמה כתה ה' אני נשמעת עכשיו .. מסתבר שזה אפפעם לא עובר). יותר מזה- נתקלתי בה לראשונה במיונים, ושם כל הזמן בחרנו אחת את השניה לכל מיני דברים שצריך (עניינים סוציומטריים, סוג-של-איכס). איפשהו במאחורה של הראש שלי הייתי רגועה, כי הנחתי שכשיגיע תורה לעבוד, היא תיקח אותי להיות אחת הדמויות בסיפור שלה, ואולי אפילו כפיל שלה (הסברים על הטכניקה כשיהיה לי עצבים). אבל היא לא. ונורא ניסיתי לשכנע את עצמי שאין לזה קשר אלי, ואולי החברה המסוימת הזאת שהיא מביאה נורא שונה ממני חיצונית או משהו ואני רחוקה מלהזכיר לה אותה, אבל, שיט, היא תארה אותה חיצונית והיא נשמעת ממש דומה לי. אין לי תירוצים יותר. אוווף גדול.

ומחשבות של איך רואים אותי, ולמה לא מזהים בי משהו שיתרום לתהליך שלהם, משהו שקולט, ויכול, רגישות ואינטליגנציה רגשית, הי, באמת שיש בי את אלו... ואני רוצה להראות להם, להוכיח את עצמי, להוכיח לי...

כל כך מקווה שתהיה לי הזדמנות כזו בקרוב, אני לא יודעת כמה זמן אצליח להחזיק את חוסר- השלווה הזה...

מחשבות רצות, לא יעזור, לא מצליחה להירדם, צריכה לקום עוד שעה וחצי לסטאז' בביה"ס לחינוך מיוחד, אז כנראה כבר עדיף לעשות לילה לבן, ובמקום לטחון מחשבות בראש, לנסות לשים אותן על הדף. סוג של דף גם כן. (כמה אני מתבחבשת בין מה נכון לי יותר, בלוג או מחברת, הצילו).

הרומן שלי עם תאטרון פלייבאק ארוך ואמביוולנטי כבר כמה שנים. (אוף אין לי כוח להסביר לקורא-התמים מה זה עכשיו, בהזדמנות. עכשיו רק לשפוך.) עכשיו אני בקריזה. קולטת כמה זה מטריד אותי עד שלא מצליח להרפות ולישון. הלכתי הערב להופעת פלייבאק בה משחק ידיד שלי, קבוצה שלא הכרתי לפני כן. בדרך כלל אני נמנעת מלעלות כמספרת מול קבוצה שאני לא מכירה ועוד לא יודעת אם אני סומכת עליה, ועל הדרכים שלהם, על ההקשבה. יחד עם זה, כשחקנית פלייבאק לשעבר (נכון לעכשיו..) אני יודעת כמה חשוב לשחקנים שיהיו סיפורים "טובים", כאלה עם קצת תוכן, קונפליקטים פנימיים וכו', משהו שאפשר לעבוד איתו. כשהופעה "נתקעת", בעיקר כשחברים שלי או קבוצה שלי לשעבר נמצאים על הבמה, עולה בי צורך למצוא סיפור, לעלות, גם אם אני לא באמת מכוונת לכך. בכל אופן זה מה שהרגשתי (גם) הערב. מצד שני, כבר קלטתי שאני לא מתחברת לאופן שהקבוצה הזאת עובדת. חוץ מידיד שלי, שהוא באמת מעולה, שילוב של הומור והקשבה וכל מה שחשוב לי שיהיה בשחקן פלייבאק. עם זאת, הרגשתי שהוא יוצא דופן בקבוצה הזאת, ותכלס, בליגה אחרת. (אגב, כשזה נוגע לדברים שחשובים לי ושיש לי דעה מגובשת עליהם, אני מאוד ביקורתית, ואין לי שם בעיה, להפך, גם לבקר חברים. הוא פשוט באמת טוב, אין לי כאן סנטימנטים של חברות). טוב די עם ההקדמות. בכל אופן, החלטתי לעלות בסוף,  עם סיפור רבע- משמעותי, לא משהו ממש קריטי, אבל בכל זאת, שמטריד אותי לאחרונה.

עכשיו קצת רקע- אני מתבחבשת המון לאחרונה ביני לביני עם נושא "תפיסת מקום". דומיננטיות, תפיסת פוקוס- הצורך הרגשי מאחורי זה, ההשלכות וכו'. ההיסטוריה האישיותית והתנהגותית שלי רצופה בצורך מאוד בולט של תפיסת מקום. זה היה מאוד חזק בילדות שלי, ילדות-מלכת-הכתה והאיכסה הזה. עם ההתבגרות זה קיבל צורות אחרות, ועדיין בא לידי ביטוי בגוונים שונים. נעתי בין מאניות כאלה של "אני כאן"-ואיזה יופי כולם אוהבים אותי, לבין: הצילו- אני משותקת לגמרי ומתגמדת ולא זוכרת איך עושים אותי אטרקטיבית. (אני מתארת כאן את הקיצונים אמנם, אבל אני מנסה להעביר נקודה ותמונת מצב ארוכה בקיצור). במהלך הטיפול הארוך שלי (לפני שנתיים בערך, למשך שנה ומשהו דאז) עבדתי המון על העניין הזה, הבנתי על מה זה יושב אצלי, איפה זה מזיק לי (זה הרי נורא כיף להיות במרכז העניינים, וכמה קל היה לי רב החיים להיות במקום הזה, אבל הבעיה הסתברה כשנעשה הקישור בין מקומות ה"היי" האלו, למקומות הדאון, שהתקיימו באופן לא פרופורציונלי, נניח , אם הרגשתי באינטואיציה שלי שיש מישהו בחדר שעוד לא הוקסם ממני... סיבה מצוינת לדיכאון...). במהלך הטיפול שלי, כאמור, אחרי שהובן לגמרי שכל עניין ה"פיל-או-נמלה" הזה לא משרת את השלווה הנפשית שלי, עבדתי על זה המון, היו לי ממש תרגילים (למצוא עבודה "רגילה", להיות אשת-שירות שלא יזכרו אח"כ, להוציא עבודה בציון 80 וכו'...), היה לי מאוד קשה עם זה... וללא ספק אני יכולה לומר שדברים מאוד התמתנו. הצורך עצמו פחת באופן משמעותי, וגם כשהוא קופץ- למדתי לזהות אותו מיד, לעשות אתו משא ומתן, ולעיתים לתת לו להמשיך להיות "צורך", שלא מתישם בהתנהגות.

אני סביב הנושא הזה כבר הרבה זמן, כל הזמן במודעות, כל הזמן בודקת ומחפשת את עצמי, מזהה, משנה, גדלה למקומות הרבה יותר רצויים.

הייתי בתאילנד עכשיו עם חברת ילדות. בין שאר ענייני תאילנד, הנושא הזה היה סופר-דומיננטי בכל תקופת הטיולון הזה. כבר בתחילת הטיול הכרזתי, פנימית וחיצונית, שחשוב לי "להיות-הכי –בסדר-שאפשר" מהבחינה הזאת, לא להיות הגוררת והמחליטה, להיות סופר-רגישה וכו'. אני מרגישה שלא ממש נכון לי מוסרית להיכנס כאן לפרטים, אז אספר בגדול את מה שחשוב ורלוונטי לנקודה. אנחנו הולכות לאותה פסיכולוגית, אגב. מתחילת הטיול דמותה וקולה של הפסיכולוגית שלי צעק לי בפנים- תהיי ילדה טובה, תבדקי את עצמך כל הזמן וכאלה. (האמת שבראש שלי זה נשמע הרבה יותר צעקני, תובעני ושופט. ואגב, בכלל לא קשור לאישיות/ התנהלות של הפסיכו' במציאות). וכך עשיתי. הייתי ילדה טובה. הכי טובה שאפשר. זה היה הכי חשוב לי מהכל, באמת. לצאת בסדר עם המצפון שלי. לחזור הביתה עם יכולת כנה לסמן לעצמי "וי" אמיתי. זה חלש לי על הכל, היה  כל הזמן במודעות. בבדיקה עצמית, בבחירה שלא לבחור בעצמי, לא לתפוס יותר מדי מקום, לא למרכז את עצמי, לאפשר, ופעמים רבות ממש ליצור-אקטיבית מקום לאחר. היום ברור לי שפעמים רבות הגעתי עד כדי ביטול עצמי. טסתי לקיצוניות השניה. אני אעשה הכל, או לא אעשה כלום, באמת, רק תגידו, רק תנו לי להרגיש שאני בסדר...

כשחזרתי לפסיכולוגית שלי, יודעת ש"הצלחתי"  (מחיר דמים, בחיי, אבל הרגשתי שזה שווה את זה), היא עימתה אותי מול העובדה שזה רחוק מלהיות בריא. ננווו, דדדהה. הי, אפור קופץ לתזכר את עצמו כאן... (באמת לא יזיק לי לעשות איזה היכרות ראשונית עם אפור, מישהו מכיר ורוצה לשדך לי?...). היא אמרה עוד כל מיני דברים חשובים , כראוי לפסיכו' שלי, אבל אני קולטת שהולך ואוזל זמני , ואני רחוקה מהנקודה, כרגיל...

אני בתחילת לימודי פסיכודרמה. בין השאר יש לנו כל מיני סבבים של שרינג. אחד מהם נקרא "דופק", על הבוקר- מעין סבב-מה-נשמע מורחב וגמיש. רק שזה לא סבב, זה ספונטאני, מי שרוצה מדבר. לי תמיד לוקח יותר זמן מהאדם הממוצע להבין אם אני רוצה לדבר, על מה, ולנסח לי מחשבה מובנית בראש לפני שאני מוציאה הגה. הפעם הספקתי את כל התהליך הזה עד לאמצע השרינג בערך, וממש רציתי לשתף, ישבו לי מלא דברים (בכלל, אני מוצפת לאחרונה מכל כיוון, והצורך להוציא ולפרוק ולפרק לגורמים ממש מוטרף. זה הפסיכודרמה הזאת שפתחה את כל הסכרים, ועוד אין לי וויסות, רק עוד ועוד צורך...). אז מישהו סיים, ופתחתי את פה, יחד עם עוד מישהו. אז וויתרתי. ושוב, אותו דבר. ככה כמה פעמים של וויתור. ובום, נגמר הזמן לשרינג, ונחנקתי עם עצמי. וכבר לא היה חשוב לי התוכן של מה שרציתי לומר (כרגע אין לי שמץ של מושג על מה היה מדובר, וזה גם לא משנה עכשיו), רק התחושה הזאת, שלא אמרתי, ולא שמעו, ומבולבלת, כי זה מרגיש לא נעים, ומתסכל, ומצד שני , כנראה זה השיעור שלי כרגע, הרי לא תמיד אקבל מה שארצה, ולהתחשב, ומותר גם לשתוק (אבל האמת היא שדווקא בלימודים אני לא ממש בולטת, אפילו די שולית בינתיים, ואי אפשר להגיד שתופסת מקום מי יודע מה, וזה אחלה בשבילי).

והראש מלא מחשבות, מתי זה יותר מדי וצריכה להרגיע את עצמי, ומתי דווקא כן "להילחם" כדי לבוא לידי ביטוי, הלו, הביטול העצמי המוחלט הזה שעשיתי לאחרונה לא יותר טוב מהשד הקודם של הפוקוס, ואני כבר ממש מבולבלת ואין לי שמץ של מושג איזה גודל של משקפת תעזור לי לראות את האיזון...

יו, אוזל לי זמן הכתיבה. חזרה לפלייבאק, הערב. עליתי, סיפרתי בגדול ובקיצור הכרחי (בעיקר כי הייתה לי בעבר סיטואציה בקבוצה אחרת בה הרחבתי מדי בזמן הסיפור, והעירו לי, ומאז אני כמובן מחפשת את עצמי בנרות...)- על הרזומה-תפיסת-פוקוס שלי, על העבודה העצמית, על הביטול העצמי בתאילנד ועל הקטע הזה בשרינג.

95% ממה שהם שיקפו לי זה אותי, נרקיסיסטית.  אני על כסא צועקת אני-אני-אני, לא נותנת מקום לאפאחד וכו'. איזה 10 דקות סביב אותו רעיון. אוקי, הבנתי. אני יודעת, הלו, אני מספרת שאני בעבודה עצמית מאוד קשה על זה. ושהמוגזם הזה הוא העבר שלי. נכון, גם את זה חשוב לשקף, להראות לי בהקצנה כמה זה מגעיל ונורא להיות במקום ההוא. אבל ראבאק. תאזנו את זה עם משהו. תקשיבו לשאר המילים. ולמה שלא נאמר גם. זה התפקיד של שחקני פלייבאק. לתת מתנה למספר, להוציא אותו עם תובנה, במקרה האידיאלי. בתחושה לא נוראית ורצון להתחבא מתחת לשמיכה, במקרה סביר. אבל יצאתי בתחושה נוראית. ממש. אחרי כמה שעות של ניתוח, הבנתי שאני ממש פגועה. שהם לא באמת הקשיבו לי. שהם הלכו על הדרך הקלה מבחינה תאטרלית. אחרי השיקוף, המנחה שאלה (ככה זה) אם קיבלתי את מה שרציתי . פעם ראשונה שאני מעיזה לבקש שיקוף-תיקון. (גם כאן כמובן הסתבכתי עם עצמי אם זה בסדר, ואם אני תופסת יותר מדי מקום וכו'... למרות שאני יודעת שזה חלק אינטגרלי מהפלייבאק). אמרתי שיש לי הרבה על מה לומר תודה, ושהם שיקפו יפה מאוד חלק אחד חשוב, אבל הלו, קצת קרדיט גם לשנתיים האחרונות והצד השני...

אז מישהי שם נתפסה על המילה "קרדיט". הוציאה אותה מההקשר שהתכוונתי ( טוב, זו נטייה

ואפילו טכניקה של פלייבאק, להוציא מילה מהקשר, אבל ברגישות, ועם התכוונות למסר שייטיב עם המספר). אז הם עשו אותי מבקשת קרדיט. ומחיאות כפיים.

הצצציייייללללווווו

זה באמת היה הכי נמוך שאפשר לרדת. וזה עוד בשיקוף-תיקון.

אוף, זה ממש מתסכל אותי. גם כי נפגעתי אישית, וגם כי זה רחוק מלהיות פלייבאק טוב, כפי שאני מכירה אותו. חונכתי בפלייבאק לחשוב על טובת מספר, ובעייני זה הכי חשוב. אני מרגישה שלא הקשיבו לי בגרוש.