מרחק, נגיעה

רביעי של אתמול, הסתבר כהזדמנות האחרונה שלי. הזדמנות אחרונה לעבוד בכתה/קבוצה עבודה פסיכודרמטית אישית, להיות הפרוטגוניסט. כל שבוע מישהו אחד עובד, ובחירת ה"מי" ידעה שינויים במשך הזמן.

 (בהתחלה רק אדם אחד רצה, היינו צריכים זמן.., בהמשך הורגש מאוד "מי רוצה יותר" והיתר שרצו הצהירו על רצון, כנדרש מאיתנו, וויתרו באלגנטיות. פעם אחת היה סוג של "קרב" על ההזדמנות, שתי הבנות לא הסכימו להיכנס למצב שהכתה תבחר על פי רב-קולות, ולבסוף המנחה בחרה משיקולים כאלה ואחרים. היה קשה). 

רק לאחרונה הסתבר לנו שנותרו 2 הזדמנויות בלבד עם המנחה הספציפית הזו (6 אנשים שעוד לא עבדו) כשאח"כ מחליפים לנו מנחה, למישהו שאמור אמנם להיות מעולה, אבל אין לי מושג ראשוני עליו.

לוקח לי המון זמן, המון בדיקות, לפני שאני מסוגלת לבטוח, לסמוך על מישהו עם התכנים הנפשיים שלי. לשים את חיי בידיו, זו התחושה. ר' המנחה שלי, 'הצליחה' איכשהו, כעבור זמן לא מבוטל, לעמוד בשלל הבחינות שלי, להשתבץ במשבצת הזו של אדם, ומטפלת, אשר ראויה, יכולה, מקצועית ואנושית דיה בכדי ש'אתן לה אותי'. מהרגע שהבנתי את זה, לפני כחודש וחצי, רציתי לעבוד. עלו בי מגוון של חרדות, מחסומים, התנגדויות, התמודדויות ביני לביני, זה כל כך מפחיד קשה לי לתאר עד כמה, אבל בשורה התחתונה- רציתי. מאז, פעם אחר פעם הצהרתי על רצון, ופעם אחר פעם הרגשתי את הצורך של מישהי אחרת במקביל, וויתרתי. כבר תקופה ארוכה שאני עובדת קשה על לרסן אלמנטים נרקיסיסטים, זה אישיו ענק, שבשורה התחתונה מביא אותי לביטול עצמי מוחלט.

אבל הרביעי של אתמול היה ההזדמנות האחרונה שלי. כי בשבוע הבא אני מגישה רפרט בשיעור שאחרי, ובשום אופן לא אוכל לעשות זאת באופן סביר אחרי עבודה פסיכודרמטית. לא לעבוד ברביעי של אתמול, משמעו להעביר את עצמי סיוט רגשי של עוד חודשיים במקרה הטוב, עד שאוכל לבטוח במנחה החדש, אם בכלל הוא בנוי מהחומר שנכון עבורי. אז החלטתי שאני עובדת, שאני אלחם על המקום שלי, אין כבר ברירה, כל מה שזה ידרוש ממני. לקראת רביעי כמה ימים של עבודה פנימית, הרגעת חרדות, נבירה ביומנים מהעבר כדי לדייק בנושא עליו אני רוצה לעבוד.. הכנתי את עצמי מכל כיוון.

3 מאיתנו הצהירו על רצון, כשאני וח' היינו הדומיננטיות  בעוצמת הצורך שבוטא. הנחתי שההתמודדות תהיה מולה, והיה לי קשה מאוד עם זה מראש- לח' יש אישיו משלה סביב עניין הוותרנות (תכלס כל מי שהגיע עד היום מבלי לעבוד בעצמו לוקה בדפוס האישיותי הזה), מה גם שהיא זו ש'הפסידה' לאחרת בעימות הקודם. חשבתי על זה לא מעט, והסקתי שבכל זאת זה יהיה בסדר מצידי לעמוד על שלי מולה, לה יש גם את אופציית שבוע הבא, בשבילי זה חד פעמי. הסברתי את כל זה באזני הכתה (דיברתי רק על הקריטיות שלי, לא נפנפתי באופציה הנוספת שלה). אמרתי גם שאני מוכנה לעבור כל מה שיידרש כדי לעבוד. זיינתי לעצמי את השכל.

בתוך כל התהליך הייתי קצת מנותקת רגשית. זה קורה לי לפעמים כשמתחת לזה ההצפה עצומה מכדי לתת לה חריץ יציאה. בשביל לא להתפרק לגמרי, אני נשארת אסופה. אני יכולה להתנסח ולהעביר את האינפורמציה על התחושות והחרדות והקושי, אבל כל זה בצורה לקונית, באופן שלא תואם את התכנים מאחורי המילים, וכמה קשה זה להצליח לזהות מבחוץ את מה שבאמת רוחש וגועש אצלי בפנים. אני מודעת  לבעיה הזו שלי, והיה לי ברור שזה מה שקורה עכשיו. אמרתי שאני רק מקווה שהם מצליחים לזהות מבעד ללקוניות. אבל ח' נראתה שברירית יותר. זה היה לי ברור. גם לה מאוד קשה להביע רגש, ובכל זאת הייתה במקום בו זה עבר. ואני, אני נראית חזקה יחסית, לא נראים סימנים של מחיר גדול, למרות שהם נאמרים מילולית. קשה לקנות את זה.

ר' המנחה שאלה אם אני וח' רוצות לנהל דיאלוג בינינו, לנסות להסביר ולבקש אחת מהשניה את ההזדמנות. שתינו לא רצינו, חייכנו במבוכה. הרצונות כבר נשמעו בחדר, פניה אישית אליה אני לא מסוגלת לעשות. לבקש ישירות 'וותרי לי', כשזה אומר ' וותרי על עצמך'. לא אוכל לשאת באשמה הזאת.

נתנו לכתה לבחור לפי רב קולות, לעמוד פיזית מאחורי האדם שבחרו. כל אחת מאיתנו נדרשה לומר את הנושא עליו היא רוצה לעבוד, והכתה תבחר לפי נושא ולא לפי אדם. נו ברצינות. מישהי התעקשה לומר שאנחנו נהיה מוכרחות להבין שהבחירה לא תעשה ממקום אישי אלא של נושא. אמרתי שגם אם רציונלית אבין את זה, לא בטוחה בכלל שזה יגיע לי לבטן, אבל אשתדל, נו. כאן התחיל להיות לי מעורפל. זה מטושטש לי. היו שנעמדו מאחרי. היו מאחוריה. לא הבנתי איפה יותר. רק הבחנתי שי' (ההוא מפוסטים קודמים) היה אצלי, כנראה היה לי חשוב אישית. היו אצלה גם כמה פרצופים שעד היום כבר קרובים אלי יותר באופן יחסי.

 ר' המנחה אמרה שלא צריך לספור, שנראה באופן ברור שהרב אצל ח'.

לא ממש הצלחתי לתפוש את זה באותו רגע. התחושה הבאה הייתה – אוקי, יופי, אני באמת מרגישה שזה לא אישי, אני לא נפגעת. בהפסקה אספתי את עצמי, והתכווננתי ללהיות עכשיו בשביל ח'. שימי את עצמך בצד כרגע, תתאמני בלהיות מטפלת, להיות בשביל האחר בלי קשר למה שעובר עליך. הצלחתי להחזיק את זה יופי. כל העבודה שלה הייתי שם, מרוכזת, בשבילה, קפצתי להתנדב פעמיים.

שעתיים אחרי זה, שיעור אחר לגמרי. אני נסוגה לאיזשהו מקום פנימי, התרחשות חיצונית נשמעת כהד רחוק. גוש מחנק משתלט עלי. מוחה דמעה אחרי דמעה, זה לא הזמן, תתאפקי. אני חורטת קשקושים על דף, מנסה לאפק, אבל זה הולך ומשתלט עלי. וקופצת בי תמונה, שמורכבת מעשרות פעמים בהן חזרה על עצמה-

אני ילדה קטנה, התעוררתי מסיוט בלילה, יושבת במטבח ובוכה חרישית, מקווה שאמא תשמע אותי,

והיא שומעת. היא מתעוררת, שומעת אותי, קוראת לי לבוא אליה, מכניסה אותי לישון איתה.

ובכתה, אני כותבת את המילים האלה על הדף- היא התעוררה. היא שמעה אותי. היא קראה לי לבוא אליה. וגועשות בי תחושות, אני כועסת, אני שונאת אותם, את כל האנשים כאן מסביבי, הם לא שמעו אותי, הם לא הצליחו להקשיב באמת, אני שונאת אותם, הם לא מזהים, איך לעזאזל אוכל לסמוך עליהם אי פעם עם העולם הפנימי שלי, הם לא מבינים חצי דבר עלי, ומה אני בכלל מצפה, הרי אני יודעת שזה קשה לזהות, אין לי מה לצפות מאנשים שלא באמת מכירים אותי מבפנים, שילכו לעזאזל כולם, אני לא יכולה לסבול את נוכחותם סביבי עכשיו, רק לבכות לבד, רק לא להיות פה יותר...

ויחד עם זה הלקאה עצמית, תאפקי את הדרמה שלך עכשיו, לדפוק כאן בכי זו סחיטה רגשית, זה לשבת להם על המצפון, לא רוצה את זה, לא רוצה לסחוט רגשית אפפאחד, לא מוכנה להיות אדם כזה, אז מנסה להתחבא מאחורי השיער הפזור, ולהחניק את הקול, ולהיעלם עד כמה שאפשר. אחרי יותר מדי זמן כזה, המנחה של השיעור הנוכחי שואלת אותי אם אני זקוקה למשהו, אני מתנצלת 5 פעמים שאני לא מצליחה לאסוף את עצמי, וקופצת על ההצעה של ללכת משם. כל הדרך הביתה בכי מתייפח, קולני, זועק, כאילו כל הכאבים שנצברו בי פורצים בלי הבחנה, וגם בבית, כמה שעות כאלה, והעיניים שורפות ונפוחות וממשיכות לנזול עד חורמה, עד מותשות מוחלטת, עד שינה טרופה.

עוד יום רביעי. (וכמה שצמד המילים האלה קיבל מטען עוצמתי).

וכרגע מרגיש לי כאילו נמחקו כל התחושות של לפני היום, הוזזו הצידה לפינה רחוקה, נשכחה משמעותם, לפחות לעת זו.

אני מוצפת (מה חדש) ומבולבלת ובעיקר מתוסכלת, נורא.

התהליך הזה שאתה עובר, חווה לנגד עייני, זה נוגע בי בכל כך הרבה מקומות ורבדים וצורות שונות, ויש בי גם קצת כעס על עצמי על שבחוצפתי הרגשית אני מעיזה להתעסק במחשבות ורגשות של עצמי, במה שאני חווה בעקבות מה שאתה מביא, אני לא באמת באופן נקי מצליחה להיות רק אמפתית אליך (לפחות במציאות הפנימית שלי), זה משפיע עלי, וכל הבפנוכו שלי מתרכז בעצמי. שיט, לא כיף להכיר בזה. אבל אולי גם קצת לגיטימי, נסי קצת ללטף במקום ההלקאה העצמית הזו, זה הרי טבעי ויש לזה מקום אפילו "רשמי", והרי בדיוק בשביל זה יש לנו שרינג אישי אחרי כל עבודה פרטנית של מישהו, כי הרי, אנחנו מושפעים.

(עכשיו אני תופסת שבגלל הצורך העצום שלי תמיד בהקדמות כאלה, אני אפפעם לא מצליחה להגיע לעיקר, כשאני מנסה לשתף בשרינג. הזמן קצוב וההקדמות חולשות. ועדיין, לא יכולה לוותר עליהן).

מוצאת את עצמי עכשיו, ולא פעם ראשונה, בוררת מילים ותכנים, רמזור אדום וצעקני עומד לנגד עייני, הרי אסור לי בתכלית האיסור, רשמית ולפני זה- מוסרית, לשתף בשומדבר קונקרטי, אפילו מרמז, ממה שאנשים מביאים לקבוצה, זה כל הזמן במודעות שלי, בזהירות-על, מכווננת להוציא אך ורק את החוויה האישית שלי. ואולי במקרה הזה זה אפילו יכול לעזור, זה החוקים- כאן מותר לך רק את עצמך. (אם חייבים אז חייביםJ).

אני מרגישה שאני רוצה לכתוב אליך בגוף שני. והרי לא מתאפשרת לי נגישות אישית אמיתית אליך.זה מצחיק, כי זו לכאורה הדינמיקה שהייתה בינינו מהרגע שהיא נבראה, זה היה מקור התסכול שלי כבר אז, אבל היום, במקום כל כך שונה, ואתה כל כך שונה, וכאילו דווקא, דווקא בגלל שיש לנו פיפס של עבר אישי-טרום-פסיכודרמה, אז אני "זוכה" להפקר, למרות האור.

היום היית. סופסוף הרשת לעצמך, עד הסוף, ואלוהים, כמה קשה זה. באמת משימה בלתי אפשרית בעליל, ואני, שמאז ומעולם שיוועתי להביא את יקיריי למקומות כאלה, של חשיפה, של הכרה ומודעות ויכולת שיתוף והתמודדות, הרי אני יודעת יפה מאוד שמעצמי אני לא באמת מצליחה לדרוש את זה, ובטח ובטח שעוד לא ליישם את זה, ככה, באותנטיות מוחלטת, בלי הגנות, להתפשט באמת, לעמוד עירומה ולתת להם, ולא משנה מי זה "הם", לראות אותי על בוריי. הצילו, הרי.

אני כן יודעת טוב מאוד ליצור תחושה כזו, הגבולות שלי מאוד גמישים, ורמת החשיפה שאני מגיעה אליה מרשימה אנשים פעמים רבות, אבל ביני לביני אני הרי יודעת בוודאות שזה אפפעם לא לגמרי, לא עד הסוף, אפילו מאוד רחוק מזה. אני הרי יודעת לדבר יופי, למסור אינפורמציה באופן לקוני, גם כזו שמזעזעת, אבל לא באמת להיות שם רגשית בתהליך, רק לדבר ממרחק, אין מצב בעולם שאני יכולה לאפשר ממש לראות אותי.

אבל לא בזה רציתי לדוש עכשיו. אלא בך. איך שעשית את זה היום, באמת, להוריד כובעים ולהצדיע הצדעות לא מגרד את התחושה שלי כלפיך. אלוהים. כמה בא לי לכתוב עכשיו שאני כל כך גאה בך, אבל אין לי שום זכות להתנסחות כזו, הרי אין לי שום יד בדבר. עברת חתיכת תהליך מאז, מאז אפיזודת הקשר הפצפון הזה שהיה בינינו. כאילו אדם אחר, ממש הפוך, למה שנתת לי להכיר. לפחות ביכולת, באפשור הזה, בהזמנה לראות.

והיום, אתה מספר, מתפשט, נותן כזה אמון ב-18 איש מסביב, וזה הרבה מעבר לרמת האינפורמציה והתכנים, נותן לראות אותך, לוקח אותנו לחשכות שלך, ממש נותן לנו לראות אותך בזה, עם כל מה שזה מביא לך, בלי לברוח אפילו קצת, ואני אומרת לעצמי אלוהים, איך זה, והקולות שמשתלטים בי צועקים- איך עכשיו, בכזו טוטאליות, ואיפה זה היה, איפה היה שמץ מכל זה, והרי אני כל כך רציתי, שיוועתי לקמצוץ, מנסה להכיר אותך ולהתקרב, ואין לי ספק שיש מולי ולידי (בזמנו) אדם עם כל כך הרבה מורכבויות ועומק, רק שזה לא נגיש בגרוש, אני לא יכולה להגיע אליך אתה פשוט לא נותן, לא אינפורמטיבית ובטח לא בפועל, לא נותן להתקרב, לראות אפילו מרחוק את גרעין האמת מתחת למסכות שלך. זה שיגע אותי, זה תסכל אותי, אולי זה אפילו העליב אותי ברמה לא מודעת דאז. והלכתי. ועכשיו עכשיו. וזה פשוט נשפך ממך. הקיצוניות השניה של אותו דפוס אישיות, אולי. בלי פילטרים, בלי לסנן, הכל, טוטאלי. כל הבפנים שלך בחוץ, פרוש, פרוץ, שקוף, אתה צועק את כל מה שלא הסכמת אפילו למלמל, ואני חושבת שאני שמחה בשבילך, עם כל הכאב והקושי זה מקום כנראה יותר טוב להיות בו, אבל, מה שמחה, הלוואי שזו הייתה תחושה אותנטית, שיט, אני לא באמת שמחה בשבילך נקי, אני יותר עצובה בשבילי, מתוסכלת בשבילי, איך זה שלידי לא היית שם.

ופתאום אני קולטת משהו, וכל כך קשה לי לראות את זה, כמה זה שונה משאר החיים שלי, כמה הפוך מכל הדינמיקות שהיו לי בחיים, איך זה יכול להיות-

אני, שתמיד איכשהו יצרתי מקום נוח, מעורר אמון ומאפשר, שאחד אחרי השני לאורך חיי התפשטו מולי כפי שמעולם לא יכלו לעשות זאת בפני אפ'אחד אחר, הרי מאז ומתמיד הדינמיקה שלי עם אחר-משמעותי הייתה אינטימית רגשית עם אופי של קירבה-של -מעבר, זיהו בי יכולת הכלה ועזרה בתהליכי התפתחות אישית וכו', אני חושבת שאיפשהו מרכז ההגדרה העצמית והחברתית שלי ישבה בדיוק על האיכות הזו שבי.

אמא'לה, זה מערער אותי לגמרי,

פתאום אני קולטת שהוא לא זיהה את זה בי, לא מספיק כנראה, וזה מתחבר לעניין הארור הזה של "מקומי בכתה", ואיך גם הם עדיין לא רואים, זה מפחיד אותי, באמת מפחיד אותי.

ואולי זה המחיר הרגשי הכבד שאני משלמת בעבור ההחלטה, הניסיון לפחות בבחירה,

של ליצור סביבי קשרים מסוג שונה, אחרי מי-יודע-כמה קשרים בעלי אותו הדפוס,

לוותר על עמדת המטפלת בתוך מערכת יחסים.

אבל לאן זה הגיע...

ימי רביעי האלה (זהו היום בשבוע של יום ארוך בלימודי פסיכודרמה) מעלים אותי על גדותיי. באמת, אני חוזרת מהם כל פעם בתחושת "הצילו- הצפה", וגם קצת של "זהירות!- הצפה", במקרה שיש באזור עובר אורח תמים. מהרגע שהתחילו הלימודים אני מרגישה צורך אינסופי להתבונן ולחפור בכל דבר בחיי, עבר-הווה-עתיד, מקטן לגדול, לא לפספס אף פיפס תודעתי, לקחת את הזמן ולהעמיק עד הסוף בכל דבר, צריכה את הפסיכולוגית שלי באינפוזיה, או להפוך אחד מחבריי הקרובים ביותר לסוג של מיכל –קיבולת, ואם אפשר אז גם שלא יהיו לו תכנים אישיים משלו כי תכלס, אין כאן מקום... (מילים נפלאות שיצאו ממישהי שרוצה להיות מטפלת בעתיד. כל הכבוד לי אני משו משו אני).

איזה מטפל שלי בעבר אמר לי בזמנו שיש לי נטייה מאוד גדולה להתמכרויות ((no shit.. ונבירה כזו היא ממש בגדר התמכרות אצלי. בגלל האופי של הנבירה הרגשית לאחרונה, שהטריגרים שלה עולים הרבה מתוך תהליכים בקבוצת הפסיכודרמה (להלן "הכתה"), הצורך הזה שלי כרגע מכוונן-קהל שומעים, מסתבר. זו המסקנה שהגעתי אליה עכשיו, ומכאן אני מפנה את הכתיבה ביומן חזרה אל כתיבת בלוג.

(מבאס אותי קצת שאין לי מושג מי קורא את זה, ואם בכלל, אבל בכל זאת מקלה עלי התחושה שיש אופציה כזאת).

נושא "המקום" שלי מעסיק אותי המון לאחרונה, מאלף ואחת בחינות. הגרעין של ההתעסקות המחשבתית הזו עמוק הרבה יותר, ברור לי, אבל נכון לעכשיו אני מוטרדת מהביטויים הכביכול קטנים, שטחיים ורדודים שלו. המקום החברתי שלי בכתה. כבר חודש, ועד עכשיו הרגשתי שהכל בסדר, באמת. היום נפלה עלי תחושה שלא כל כך.

קלטתי שיש פער עצום בין התפישה העצמית שלי, הדימוי החברתי שלי בעייני עצמי, לבין מה שמתרחש בפועל. בכלל, יש לי נטייה כזאת לתפוש את עצמי באופן מסוים, שנשען על שנים עברו, ולהתעלם מהעובדה שדברים השתנו, אני לא מפנימה מציאויות חדשות, נניח, מגיל ההתבגרות... ממש מגוחך, אבל אני מצליחה איכשהו להרגיש מופתעת כשהמציאות נוקשת על דלתי. כל החיים תפשתי את עצמי כמישהי שהכי קל לה בעולם להיכנס לחברה חדשה, לעשות רושם ראשוני מוצלח של המותק- המצחיקה- האינטילגנטית, לכבוש בקסמי את הסובבים, להתחבר מהר מאוד, ולקחת את הזמן אח"כ גם "לרומם" אחרים. מממ... זו אמנם הייתה המציאות בשלבים מסוימים בחיי, אבל מכאן ועד לכותרת רשמית של "זה ככה תמיד" יש פער עצום... נזכרת בשנה א' שלי של תואר ראשון, כתת משחק. הצילו, הייתה אימה. שיתוק. פתאום אני קולטת שאני לא ממורכזת, לא "משחקית" ולא חברתית. לא רק לא ממורכזת, אפילו שולית, ואפילו מאוד. לא מצליחה למצוא בעצמי את היכולות שהיו לי פעם, כדי לשנות את זה. האמת, לא מצליחה למצוא אפילו את הרצון. אני חושבת שזה היה איזשהו שלב בהתבגרות, שקלטתי שאין לי כבר אנרגיות למניירות, לא בא לי להשקיע בלהתנחמד, אפילו לא טיפטיפה, אפילו לא "אלמנטרי". ממש בקוטב הנגדי של איפה שהייתי רב חיי. עם הזמן אני מניחה שהתרכך לי, הרי צריכה לבקר ולשהות קצת בשני הקיצונים כדי למצוא את האמצע.

 שנה ב', תאטרון קהילתי. קבוצה חדשה, אנרגיה שמדברת אלי הרבה יותר. תחושה כללית יותר טובה בהרבה, אבל בכל זאת, אני שומרת על הפינה שלי ולא מתחברת לעומק. חברות וחברי עומק יש לי מספיק בבית, למי יש מקום לזה בכלל. משלב מסוים נדבקתי לזו שידועה היום כ"אשתי" האהובה, וככה היה לי הכי נוח- הייתה לי את החברה הטובה שלי, ולא הייתי צריכה יותר מזה. די ביטלתי את השאר, וגם עכשיו נראה לי שזה היה לי נכון, זה באמת הרגיש לי יותר ממספיק (טוב, בעיקר כי אשתי היא עולם ומלואה...).

ועכשיו, בכיתת פסיכודרמה. הגעתי בתחושה נוחה לגמרי מבחינה חברתית- הכרתי וחיבבתי כבר "מראש" כמה אנשים שכבר הכרתי מקורסי פסיכולוגיה מקדימים, וכמה שנתקלתי בהם במיונים.

אני חושבת שגם בעיקר סמכתי עליו, כחבר שיהיה לי שם. הוא, שהכרתי כי היה מנחה תאטרון קהילתי של בנות מהכיתה הקודמת שלי. ואז גם יצאנו. קצת, ממש לא רציני, שבועיים בערך. בזמנו, היה לי קשה לפתח משהו רגשי כלפיו, אני חושבת שלמרות הפרשי הזמן הגדולים, עדיין היו בי שיירים של התנגדויות לכל דבר שהוא לא ה-הוא משנה שעברה, ומעבר לזה, היה שם משהו מאוד תקוע, הרגשתי שזה בלתי אפשרי לחוות אותו באותנטיות עצמית, שהוא מלא במסכות והגנות ומחסומים, שהגרעין של מי הוא באמת פשוט לא נגיש לי, ולא מסתמן ככזה שיהיה בקרוב. בכל אופן, אחרי תקופה של נתק (אני מבחינתי הייתי שמחה שנהפוך מיד לידידים, אצלי זה מעבר די טבעי ושגרתי בהתנהלות, אבל הוא העדיף את זה ככה) נפגשנו בקורסי הפסיכולוגיה המקדימים, ופיתחנו דינמיקה ידידותית נעימה. עכשיו אנחנו באותה כתה, ומתמחים יחד באותה התמחות.

ולצערי, באמת לצערי כי נראה לי שממש קשה לי עם זה, הוא שומר על דיסטנס מסוים ממני. על פניו הוא ידידותי כלפי, אבל במקביל, לא נותן לי להתקרב ממש. אפילו לא ממש-ממש, אלא רק קצת-יותר. ואוווף, כמו ילדה קטנה בא לי לצעוק עכשיו- "אבל אתה צריך להיות החבר שלי כאן!"... בהתחלה חשבתי שזה זמני, ואולי אני סתם מדמיינת ופרנואידית (שזו בהחלט אפשרות סבירה בהקשר אלי), אבל הולך ומתחוור לי שזה פשוט ככה. אוף לי עם זה. בעיקר כי תוך התהליך הזה שקורה בכתה, נחשפים לי עוד צדדים שלו, ואגב- באופן מפתיע ומרשים הוא נותן לעצמו, וזה באמת מרגש, וזה רק מעצים לי את האוף, כי מעבר לצורך הזה שלי בחבר קרוב בכתה, הוא ספציפית גם מאוד אטרקטיבי לי למלא את המשבצת הזו... (ממש "מסחרה" אני עושה כאן).

ועוד משהו. נפל לי היום אסימון, שאני במקום שולי גם בכתה הזו. בהתחלה היה לי מאוד נוח עם זה, סימנתי לעצמי "וי" רציני על זה שאני לא מתבלטת, הפסיכולוגית שלי אפילו קמה בדרמטיות מכיסאה כדי ללחוץ לי את היד כשהיא שמעה על זה...

גם בדיוק חזרתי מתאילנד, הרגשתי והצהרתי רשמית שייקח לי זמן לעכל את מה שקורה פה ושיתנו לי זמן, וממש הוקרתי את העובדה שלא מזמינים אותי להשתתף אקטיבית בעבודות הפסיכודרמטיות שנעשו. לא הייתי באנרגיות הנכונות לזה.

אבל היום קלטתי שעעעעדדד היום לא הזמינו אותי אפפעם ממש. וכבר היו די הרבה. היום זה בלט וצבט לי במיוחד. הבחורה שעשתה את העבודה הפסיכודרמטית (יאאא איזה מילה ארוכה להקלדה) היא מותק- מותק כזאת, שסימנתי וייעדתי אותה להיות לי לחברה בהמשך.... (כמה כתה ה' אני נשמעת עכשיו .. מסתבר שזה אפפעם לא עובר). יותר מזה- נתקלתי בה לראשונה במיונים, ושם כל הזמן בחרנו אחת את השניה לכל מיני דברים שצריך (עניינים סוציומטריים, סוג-של-איכס). איפשהו במאחורה של הראש שלי הייתי רגועה, כי הנחתי שכשיגיע תורה לעבוד, היא תיקח אותי להיות אחת הדמויות בסיפור שלה, ואולי אפילו כפיל שלה (הסברים על הטכניקה כשיהיה לי עצבים). אבל היא לא. ונורא ניסיתי לשכנע את עצמי שאין לזה קשר אלי, ואולי החברה המסוימת הזאת שהיא מביאה נורא שונה ממני חיצונית או משהו ואני רחוקה מלהזכיר לה אותה, אבל, שיט, היא תארה אותה חיצונית והיא נשמעת ממש דומה לי. אין לי תירוצים יותר. אוווף גדול.

ומחשבות של איך רואים אותי, ולמה לא מזהים בי משהו שיתרום לתהליך שלהם, משהו שקולט, ויכול, רגישות ואינטליגנציה רגשית, הי, באמת שיש בי את אלו... ואני רוצה להראות להם, להוכיח את עצמי, להוכיח לי...

כל כך מקווה שתהיה לי הזדמנות כזו בקרוב, אני לא יודעת כמה זמן אצליח להחזיק את חוסר- השלווה הזה...