וואו! אני באופוריה, לא מתחילה לעכל בכלל את ההתרחשויות, לא תופשת איך הצלחנו לעשות את זה... רק אני ואשתי והמנחה שלנו יודעות מה היינו צריכות לעבור בכדי לגרום לזה לקרות... מרצה שלי אמרה פעם שכל פעם שמופע של תאטרון קהילתי מתרחש, זה נס. בשביל המופע הספציפי הזה- אני חושבת שאלוהימה הייתה צריכה לשים בצד את כל שאר ההתעסקויות שלה, ולהתרכז רק בנו.

אתמול העלנו את המופע האלטרנטיבי של הקבוצה שלנו מיפו- קבוצונת קטנטונת (בסופו של דבר) של בחורה ערביה, בחורה יהודיה שמאושפזת בבי"ח פסיכיאטרי, ומתנדבת הולנדית. לא מתחשק לי לפרט על התלאות שבדרך. כן מתחשק לי לתעד את ההדים המדהימים- היה כל כך מרגש. בנות כתתי העידו על דמעות. בנות הקבוצה פרחו. איזו התרגשות.

הפסיכיאטרית מאברבנל הרעיפה כל כך הרבה מחמאות! על הבוקר היא התקשרה אלי, נרגשת, מספרת על תגובותיהם של בנות מביה"ח שצפו במופע כקהל : "גם אנחנו רוצות להיות כמוה...". זה כל כך נגע להן, התהליך המוצג עד הבחירה האמיתית בחיים... נתן להן אור. היא הגיעה היום בבוקר למנהל המחלקה בדמעות התרגשות... סיפרה לו על המסר המקסים של המופע, על התהליך הרגשי שעברה המותק שלנו... והם מזמינים אותנו להופיע בבית החולים, עוד שבוע! ויותר מכך- היא רוצה לראות בזה התחלה של קשר, ולעבוד על לבנות קבוצת תאטרון קהילתי באברבנל בשנה הבאה!

אני לא יכולה לתאר כמה זה מרגש אותי. אם יש משהו נעלה בשבילי, אם יש משהו שמעניק לי הרגשה שאני מקיימת את הייעוד שלי- זה הדבר. היכולת להעניק מעט אור לחייהם של אנשים שחוו אינספור של טרגדיות אנושיות. לתת להם את האפשרות להתבונן על החוויות שלהם, ממרחק, ברגישות הגבוהה הנדרשת, ולעבד אותן למקום בריא יותר. בעייני, זה כוחו המופלא ביותר של התאטרון.

 רק לראות את הבנות שלנו אחרי המופע...

*** ועוד לא הספקתי לספר על המייצג היפיפה שלי שהתקיים בשבוע שעבר... תחושת סיפוק רודפת אחת נוספת:)

ראשון בלילה. אני מותשת לחלוטין לאחר יום שלם של חזרות אחרונות למייצג התאטרון היפיפה שלי, שעקבו לילה לבן של כתיבת מחזה ילדים לקורס אחר. כמעט חודש של עבודה קשה-  לנסח את הרעיון, להשיג איכשהו בובת ראווה, לנסוע לתיזיניאוכתוק להביא אותה, למצוא שחקנים, להחליף את השחקנית הראשית שהבריזה, לשוטט בין מועדוני חשפנות (חוויה בלתי נשכחת בעליל) ולשכנע אותם ששווה להם לתת לי להעלות אצלם את המופע, לריב בלי סוף עם הבמאית השניה שלא עושה כלום, למצוא ולערוך מוזיקה, להכין הזמנות, לעשות חזרות, להחליף עוד שחקן...    

חצות, לילה לפני המייצג. סיימנו חזרות, השחקנים נפלאים, המוזיקה מתאימה בול, המופע מרגש, באמת.

רק לקפוץ למועדון החשפנות פעם אחרונה, לוודא שהדיסק הצרוב פועל שם.

חצות וחצי. מישהו תוקע לי ביד טלפון- בצד השני של הקו מי שמסתברת כמנהלת האמיתית של המקום. האדם שאני אתו בקשר רציף כבר חודש, שאמר לי שלוש שעות לפני זה שהכל מסודר ונתחיל מחר ב10.30, זה שהציג עצמו כאחד משני בעלי המקום- מסתבר כאיש שיווק בלבד. איש שיווק שאין לו סמכות להבטיח את כל אשר הבטיח. מחר שיפוצים במועדון כל היום, ובכלל- הם לא משכירים את המקום בשקל פחות מ-1000 ₪.

אחד בלילה. משוטטת בין מועדוני חשפנות, אולי עוד אמצע מקום אלטרנטיבי מהרגע להרגע. בכל זאת, 50 איש בערך מוזמנים למחר בבוקר. אין עם מי לדבר. בעצם זה לא מדויק- יכולתי לדבר עם מס' חבר'ה שעצרו את מכוניתם בשולי הכביש במיוחד בשבילי. תענוג צרוף.

שתיים וחצי. גם אין סיכוי לערוך את המייצג בחדר מראות באוניברסיטה. מישהי מהשנה שלי הזמינה את החדר לחזרות, לא מוכנה לשחרר אותו ל25 דקות בשבילנו, ולא משנה שיש לה 4 וחצי שעות. ולא, הם לא יוצאים להפסקה.

שלוש וחצי. הכתה שלי, המרצה ושאר העולם ואשתו, מקבלים הודעת ביטול.

אני עורכת בראש רשימה של עוד כמה דברים בעולם שבא לי לבטל.

פתאום שמתי לב שההתנהלות בלימודים לאחרונה היא מימוש של רב מה שדימיינתי ופינטזתי עליו כשחלמתי ללמוד תאטרון.

(ואחרי הצהרה כזאת, אני ממש מנסה להימנע מכמה משפטי תחושת החמצה של -למה-זה -הגיע- רק-עכשיו-לקראת-סוף-התואר, וברור לי שהתשובה תהיה בגוף השאלה...).אין מה להתבחבש עם למה לא מוקדם יותר, העיקר שזה כאן.

היצירתיות פורחת, עשיה תמידית, שפע רעיונות שמתהווים ליישום בימתי, איזה כיף, מכל כיוון. (נכון לעכשיו עובדת על 4 הפקות במקביל, מרוצה מכל אחת מהן). וזה לא רק אני, זה מקיף אותי מכל כיוון, המון הצגות של כתת משחק (איזה כיף לראות אותם מהצד ולדעת שהנישה שלי היא לא שם, אלא כאן, בעשיה שלי), והאווירה במחששת הספסלים הכתומים שמלאה בנסיונות להשיג אביזרים הזויים, ללהק שחקניות, לשפר דימויים בימתיים...

האווירה אצלנו במקסיקו מאוד מיוחדת. לא שאני מכירה אקדמיה אחרת, אבל ברור לי בכל זאת. בשלב הזה אנחנו ממש בסחבוקיה שכזאת עם כל המרצים והמרצות. זה לשבת יחד, לשתף, לצחוק על עצמנו, הכי כיף זה שלל הבדיחות הפנימיות המטופשות שחוזרות על עצמן מספיק פעמים בכדי להצחיק כל פעם מחדש... לתקוע משפטים מטקסטים בכל מיני פינות יומיום... לשחזר את אותם דימויים בימתיים נדושים רק בגלל שהקלישאתיות כבר משעשעת אותנו... ולהיות הכי מפסוטים בעולם כשמצליחים לחדש משהו.

שכל השיעורים שלנו הם בישיבה במעגל.

ושבמרכז המעגל הנשי הזה, זוחלת לה נטע שלנו, התינוקת הקהילתית, הקמע שלנו, רודפת אחרי פקקים של בקבוקי המים.

היא כובשת... גדלה יחד אתנו בשנה הזאת. ממש לא מזמן למדה לשבת, להצביע, למחוא כפיים (כשהאחרונה היא איכות חשובה בהחלט כשאת גדלה בתוך כתת תאטרון...) והיא עוברת מיד ליד, מקבלת את כל האהבה והצומי שיכולות להרעיף קבוצה של 20 בנות (וגם אסף כמובן). היא לגמרי חלק מהכתה, חלק מהותי ממהלך כל שיעור. כל המרצות שלנו מוקסמות ממנה לא פחות מאיתנו, צוחקות מהתגובות הקולעות שלה בדיונים סוערים, אפפעם לא מעירות לנו כשאנחנו שקועות במרדף הפקקים שלה יותר מבתכני השיעור...

איזה קטע, אני חושבת שאני ממש אתגעגע לזה, כשהכל יגמר.