כל חיי בשנים האחרונות נדמו כאולם גדול מורכב מאלפי דלתות, כל דלת מסמלת דרך- שביל בו צעד לפחות לתקופה.

והדלתות נסגרות בפניי, אחד אחד משאירות  סימן שאלה, מותירות אותי בחלל ריק, בבוץ סמיך וטובעני.

אני כבר לא נופל- אין לי יותר לאן לרדת.

כל זה הבנתי ברגע שהמקום בו הרגשתי שיקבל אותי ויכוון אותי, יעזור לי לקום ולמצוא הגיון או דרך לעזור למשפחה שלי ולעצמי

הציב לי אפשרות בחירה אחת והשאירה אותי לגמרי לבד, להתמודד עם כל הכאב לחיות עם הפצעים פתוחים. בנקודה הזו הבנתי שבאמת ואין לי אף אחד להשעין ראשי עליו, יש לי משפחה מדהימה- אחים והורים שלעולם לא הייתי מחליף, אבל כל אחד עמוק בבוץ שלו שזה פשוט לא הוגן להכניס אותם לשלי ואותו דבר לגבי חבריי, אני יודע שאיש לא יוכל להתמודד עם זה כי כבר ניסיתי פעם אחת.

וכך הייתי שרוע בבוץ, בלי שום תקווה להרים ראשי, מבין שכל חיי הם כישלון אחד גדול

טעיתי

אם דלת נסגרת משמע שגם ככה לא הייתי מצליח בה, היא לא בשבילי.

אם נפלתי זה אומר שאני יכול לקום, כי מקודם כך הייתי

אפלה מרמזת על העדר של אור, צריך פשוט להיות סבלני

וממזרים תאבי בצע שלא בוחלים בשום אמצעי להשגת מטרתם, לא חסר.

אבל אני לא כזה, וגם לא אהיה. זה מה שמחזיק אותי,זו הדרך שלי.

אם אין אור אז אצור אור, אם אין דלת אז אבנה אחת ואם חומה עומדת מולי אשבור אותה!.

זה לא פשוט אבל איש לא אמר שזה הולך להיות קל, את זה אני יודע

ואני מאמין שאני יכול לצאת מזה, מאמין שאוכל לרומם את עצמי מעל כל שונאי 

אני מאמין בעצמי ובטוב שנמצא אצל הבודדים שעוד לא איבדו דרכם בעולם

ובזה אני לא טועה