עבר זמן רב מאז כתבתי בפעם האחרונה וזה לא כי היה מה לספר זה כי שחכתי שיש לי נקודת מפלט כזו.

התקופה האחרונה העמידה באור חדש כמה דברים על עצמי ומה שמסביב,אחרי הזמן הרב שלא ראיתי אור הבנתי את רמת האגואיזםשלי כיוון שכמו שהחצר של השכן ירוקה יותר כך גם הצרות ובמקרה הזה מדובר על ההורים שלי-אנשים מדהימים וטובים לכולם אבל הם הוכיחו לי שאתה לא יכול לשמור הכל בבטן-הריב המטורף והדיבורים על גירושים הם הוכחה מספיק טובה וכשחשבתי שכל הרע כבר מאחוריי-צדקתי כי בסופו של דבר הם דיברו בינהם והדברים יותר מסודרים ובאמת יכול להיות יותר טוב:פשוט צריך לדעת למצוא את זה בנוסף הבנתי שדברים תמיד משתנים וחברים שהיו לי הם לא חברים שיהיו לי ובסופו של דבר אף אחד מהפם לא יידע באמת על הלבטים שלי,על הדעות שלי,על מי שאני באמת כי זה סוג הדברים שחברים מסוימים לא יבינו כי הם לא באמת מקשיבים והם רק יצחקו עליך,אבל יש גם את החברים שבאמת יהיו שם ואלה שיחזירו לך את החיוך שנתת להם פעם וכמו שההורים שלי אמרו פעם :"שום מעשה רע או טוב לא הולך לאיבוד" יש  כל כך הרבה דברים שאני צריך לאמר תודה ואף לא חשבתי על זה

השבוע האחרון היה ממש קומדיה כי ביום אחד הייתה חתונה לחבר שלי ואזכרה של סבתא שלי והלוויה של אמא של הרב שלי מהתיכונית-רב שאני נורא מעריך ולמרות זאת הייתי די שמח כי החלק שלי ביום הזה הלך סבבה לחלוטין והדבר היחיד שממש ביעס אותי הייתה העובדה שבאותו יום היה הגשם הראשון-ולא ראיתי אותו אבל הקב"ה לא עוזב,אף פעם ואחרי החג כשדברים קרסו בבית שלי והבנתי שבתוכי אני מת כי אין בי אהבה או שנאה לכלום ,הייתי במצב אדיש לחלוטין ואז בבוקר אחרי צאת החג כשפירקתי את הסוכה לצלילי in flam  ואמרתי לעצמי שיש סיבה לחייך ירד גשם,הגשם הטוב שסחף אותי מכל הכאב והוציא אותי מהאדישות ופשוט ניקה אותי וממש באותו רגע החיוך ממש יצא מתוכי,לא עצריתי את הדמעות ואחרי חמש דקות הרגשתי כמו חדש והבנתי שאנשים טובים אכן קיימים הם לא באמצע הדרך-הם לידך ואת העולם הזה הקב"ה לא ברא בשביל שתהיה עצוב אתה פשוט צריך להסתכל סביב אחרי הכל היהלום נמצא במקום הכי מלוכלך ולפני שאני בכלל אחשוב על חברה,אני צריך להיות ראוי לה...