שוב נשארתי בבית, וניסיתי להעביר את הזמן.
כמובן, שבעדיפות ראשונה היה המחשב.
אחרי שעתיים ארוכות מלאות בלוגים, שעמום טוטאלי, והרבה הורדות לסימס, נמאס לי.
אז הלכתי לראות טלוויזיה.
לחצתי על הכפתור, אבל המכשיר הארור לא נדלק.
היו רק שתי אפשרויות.
או שג'יידי הגזימה יותר מידי במסעי הצלב שלה, נגד הלטאות שעל הגג, וטיפסה על האנטנה.
או שאמאבא התחילו במסע מיגור חדש של התת רמה שיש בטלוויזיה.
בחרתי באפשרות השנייה.
הרמתי טלפון לאבא.
ילדה פתטית:"אבא, (בקול אומלל שיצדיק את העובדה שנשארתי בבית יותר מידי פעמים במהלך השנה). ניתקת את הטלוויזיה?"
אבא שלה: " כן."
ילדה פתטית:" למהההההההההה???????&^*#$#$^@^^@^#$^^&#%%^%%%%^&*&*&*"
אבא שלה: "ביקשו ממני לנתק, אז ניתקתי".
ואז נזכרתי,
זה היה ערב עגום במיוחד, השמיים היו שחורים מתמיד, והירח מלא, הזאבים החלו להתעורר.
פתאום עלה במוחי רעיון זדוני.
"אבא, נתק את הדבר הארור הזה שמביא כל כך הרבה רע לביתנו!!!", צווחתי כאחוזת דיבוק.
"בסדר, מחר".
ענה אבא שלי, לא מופתע מהתקף הרצון הטוב האחרון שלי, והלך לישון.
מסתבר שעכשיו, אחרי משהו כמו חודשיים, הגיע ה"מחר" הזה בחוסר טאקט מפתיע.
ילדה פתטית: "אבא!! תסביר לי איך מחברים!!!!!1".
אבא שלה: "לא, אני לא יכול להסביר בטלפון. זה כל מיני חוטים, תעשי דברים מועילים במקום לרבוץ מול הטלוויזיה."
ילדה פתטית: טוב, נו.
בשלב זה ילדה פתטית סגרה את הטלפון, והלכה לעשות בדיוק ההפך ממה שנאמר לה.
שזה אומר ניסיון כושל לחבר את החוטים.
ואחרי עוד כמה ניסיונות כושלים, היא הצליחה.
אבל אז לא התחשק לה יותר לראות טלוויזיה.
אז היא הלכה למכולת.
משם היא חזרה עם שלל גדול.
רשימת השלל:
1. גיליון "לאישה" שעל השער שלו מופיעה מירי בוהדנה בתנוחה של פרחה מצויה.
2. שקית גדולה של חטיפי ~צונזר מפני פרסומת סמויה~.
3. וופלה, קשה לפתיחה במיוחד.
ולחשוב שכל התענוג הזה עלה לי רק 21 שקלים ו90 אגורות.
יום נעים, חמים ופריך, ובלי יותר מידי קלוריות מזדמנות ושומנים רווים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
