החיים זה לא פיקניק?!

כל פעם מחדש.

אבל פשוט כל פעם מחדש

שאני נמצאת איתם אני מרגישה את זה

כ"כ חזק

כ"כ בעוצמה

אני מרגישה את ההרגשה הזאת שמקננת בי כבר כמעט שנה שלמה.

ההרגשה של:

אני רוצה כבר מישהו שיעריך ויחבק שיחשוב שאני הכי יפה חכמה,מתוקה,נחמדה בעולם.מישהו שיכיר לי את החברים שלו.

זאת ההרגשה!.

אני לא רוצה להיות איתם עוד.

אני לא רוצה להיות עם אנשים שלא מדברים ומתעלמים ממני,שאפילו לא יוצרים קשר עין כשאני נמצאת,שבמקרה אני יודעת על דברים שהם מתכננים,שהם אפילו לא טורחים להזמין אותי אליהם,גם כשאני נמצאת ושומעת את התיכנונים שלהם.

לא רוצה להיות איתם.

רוצה להכיר מישהו לא מפה,ממקום אחר.שיכיר לי חברים אחרים טובים חכמים נבונים,לא ילדותיים.חברים של אמת חברים באמת.

אני רוצה בעצמי להכיר אנשים שיהיו שווים את הטייטל הזה של חברים,חברים באמת!.

רוצה להיות ביחד.

רוצה להיות זוג.

להיות חלק של מישהו

רוצה להיות ביחד.

(הדברים נכתבו ללא הפעלת  לחץ עליי מצד הסביבה הדתית+/המשפחה+/האווירה של הבועה הדתית-למרות שהם בשלהם ילחצו עד שיצא אוויר- כלומר חתונה  )