החיים זה לא פיקניק?!

בהתחלה זאת היתה התמרמרות וכעס כה עמוק על ההוא מלעמלה.

ממש כעסתי עליו,ואמרתי לו את זה.

כי דיי כבר נמאס,למה? למה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו,למה?.

מעבר לזה הבנתי כי הוריי שחינכו אותי לדרך מסויימת.לעולם לא יבינו את הרגשתי.

לעולם לא יבנו,כי גם אותם כמו גם אותי,חינכו לדרך מסויימת.

בדרך הזו הכסף נחשב דבר לא טוב,מחלל,וכסף זה לא העיקר וגם לא האמצעי וגם לא כלום....

(קשה לי להתבטא).

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מוצאת עבודות עם שכר מיני',

שוב ממלצרת קורעת את התחת ואפילו טיפים לא מקבלת על זה,

שוב אני משתכרת 20 ש"ח,מנקה, שוטפת, מגישה, מכינה קפה ומקבלת על 8 שעות עמידה על הרגליים 160 ש"ח.

וכן,אני מסתכלת על אחרים על ההזדמנויות הפרוסות לפניהן,על העבודות שהם מצא ותוהה למה?.למה הם מצאו וממני זה חמק.למה הם כן ואני לא?,למה אני לא כן?.

.וכן...אני מקנאה.

 מקנאה שהם מצאו ואני לא,

מקנאה שהם משתכרים יותר מ-20 לשעה ואני נשארת עם הסכום הזה.

אבל הרי אצלנו אסור לקנאות, אסור בתכלית האיסור.אוי לי שאני מרגישה כך.

אבל אני מרגישה כך,מה לעשות וזה מייאש אותי!

מה לי לא מגיע להשתכר יותר,לא מגיע לי????....

אז אסור לי להרגיש ככה.

אני יודעת וגם ההורים שלי יודעים וכל העולם יודע.

אסור לי להסתכל על האחר.אבל מה לעשות שזה מה שאני מרגישה.

האם מישהו יכול לאסור עליי להרגיש כפי שאני מרגישה?,

ואם אני מרגישה את זה אז מה אני אמורה לעשות עם זה בדיוק?,לא לומר את זה בקול?,לא לדבר על זה?,להדחיק את זה?,מה לעזאזאל אני אמואה לעשות עם הרגשה כזאת?

ולמה אסור לי להרגיש אותה?

אתם יודעים מה...עזבו...אם אסור לי להרגיש ככה,אז שמישהו יגיד לי איך אני יוצאת מההרגשה הזאת?איך אני מפסיקה להרגיש אותה?איך? 

אני יודעת שאסור לי להרגיש ככה

אני רק לא מבינה איך אפשר להגיע למצב שבו אני לא מרגישה ככה.

איך אלוהים,איך?.