| |
זה התחיל כשנראה היה לי שאין יותר מקום על הקירות בבית, חשבתי לעצמי "מענייו מה קית' הרינג היה עושה אם היו נגמרים לו הקירות", ואכן בסוף נגמרו לו הקירות והוא המשיך עם הגראפיטי שלו על כל דבר אחר. בסוף הוא מצא את הקהל שלו... |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2009
אל תלכו אל האור
הנה חלום שחלמתי אתמול בלילה והתעוררתי שטוף זיעה. זה אכן חלום בלהות, אבל הוא מתאר תרחיש ריאלי כל כך, שכבר עדיף לא לחשוב...
הימים ימי מלחמה ואני מוצא את עצמי דוהר לבית החולים הקרוב ביחד עם אשתי המתפתלת מצירים.
ברמזור האחרון לפני הכניסה לחניית בית החולים אני מקבל טלפון בהול מהצבא, בו אני נקרא להתייצב בתוך שעתיים ביחידת המילואים.
אני כבר מתורגל - עם צו 8 לא מתעסקים. אשתי הלכה ללדת ואני מוצא את עצמי כעבור שעתיים מוצב במחלקת יולדות של בית חולים אחר.
כמילואימניק של פיקוד העורף, נקראתי לסייע במיגון בית החולים, בשל התרעות חמות על כך שאיראן עומדת לפתוח חזית נוספת ולממש את איומיה לשגר לעבר ישראל ממיטב טיליה ארוכי הטווח.
מאחר ומחלקת יולדות בבית החולים היא המחלקה היחידה שממוגנת, ההנחיות שקיבלנו הן להעביר אליה במהירות האפשרית את החולים והצוות הרפואי.
מדובר במשימה לא פשוטה מפני שביחד עם החולים והצוות נאלצנו להעביר לא מעט ציוד ומיכשור רפואי. ממה ששמעתי באמצעי התקשורת, הצלחתי להבין שהמצב מתחמם והולך ולא היה ברור אם נספיק להיערך בזמן.
במציאות ההזויה שנוצרה, צדה את עיני יולדת באמצע תהליך הלידה. צעקותיה האפילו על כל ההתרוצצות וההמולה שמסביב, כשמולה מיילדת שבורה המנסה להיאחז בטיפת השפיות שנותרה לה כנגד כל הסיכויים. הפתיחה היתה מלאה ופה ושם חולים סקרנים שפונו ממחלקות אחרות עצרו להתבונן. לא יכולתי שלא לחשוב על אשתי שנמצאת בוודאי עכשיו במצב דומה אי שם בבית חולים אחר ומקללת את בעלה שלא היה מספיק גבר כדי לסרב לצו ולהתייצב איתה בלידה.
בעודי מפליג בראשי בין רגשות האשם למחוייבות לדגל, קוטעות את מחשבותיי זעקותיה של סירנת האזעקה.
בשניות הראשונות עמדו כולם מסביב המומים ונשאו את עיניהם אלי כאיש פיקוד העורף. במכשיר הקשר קיבלתי עדכון על כך שזוהו יציאות וודאיות של טילים מכיוון איראן. על מסכי הטלוויזיה הוקרנה שקופית האזעקה ובבת אחת חדרה לתוכי ההבנה שזה לא עוד תרגיל.
ניסיתי לזרז את כולם למהר להיכנס ולסגור את דלת הברזל. בשעה שהטילים עשו את דרכם אלינו, רצתי כמו מטורף בין הכניסה למחלקה לבין האולם המרכזי, ווידאתי כי סוגרים את החלונות והדלתות על פי ההנחיות. בתוך ההמולה אני מבחין כי היולדת מתנשפת בכבדות. ראשו של התינוק כבר בחוץ ואני חושב שלו הייתי במקומו, הייתי בוודאי ממהר להיכנס שוב אם זה רק היה אפשרי.
באולם הגדול לא היו חלונות אלא חרכים שאיפשרו כניסת אור מבחוץ. כולם כבר היו בפנים והתינוק החדש היה בחוץ. הבטתי בחרכים ולפתע בוהק מסנוור חדר פנימה, כאילו חדרה אלינו השמש בכבודה ובעצמה במלוא הדרה. עצמתי את עיני אבל עדיין הייתי מסונוור.
למשך שניות אחדות השתררה דממת מוות באולם ואז הגיע ההדף. ברי המזל עפו ונחבטו אל הקירות. אחרים נמחצו על ידי המיטות, המיכשור הרפואי הכבד והריהוט. הכל עף כמו נייר ברוח. גם אני מצאתי את עצמי דבוק למספר אנשים שנמחצו אל הקיר.
אני לא יודע כמה זמן חלף, אבל כשפקחתי שוב את עיני, לא ידעתי על מה לחשוב. שמחתי מאד על זה שאני עדיין חי, אבל הבנתי שמעכשיו אין יותר סכסוך ערבי-ישראלי, בעיות כלכלה וכו'. מעכשיו אנחנו במציאות חדשה. כל אחד לעצמו. הדבר החשוב עכשיו זה לשרוד בכל מחיר. כל כך קשה להתעשת. אפילה שררה מסביב. פצועים ישנים ופצועים חדשים צעקו מכל עבר. אך הדבר הנורא ביותר הוא חוסר הידיעה. הטלויזיה דממה, מכשיר הקשר מת. אין יותר צפירות אזעקה וספק אם יש בכלל עולם מוכר בחוץ.
חשבתי על הבטחון הרב שהיה לי בצבא ובפרוייקט החץ שהיה אמור ליירט את הטיל עוד לפני שהגיע. הרגשתי נבגד.
פתחנו את דלתות האולם ומיהרנו לצאת החוצה.
בחוץ נגלה לעיני עולם חדש. עולם של עשן והרס. קפאתי במקום.
אנשים מסביבי מוכי תדהמה ניסו להיאחז אחד בשני. למצוא נחמה, למצוא תקווה.
חשבתי על אשתי. חשבתי על המשפחה ולא ידעתי לאן אני הולך.
קבוצת אנשים החלה ללכת לכיוון ממנו נראה הבהק האור. מוזרות הן דרכי האדם, הרהרתי. תמיד מנסים לחפש את האור באפילה. תמיד מנסים לחשוב על האור כמקור הטוב. אלא שהפעם זה היה שונה. לא הלכתי איתם ולא ניסיתי לעצור בעדם.
ישבתי על מה שנשאר מהמדרכה ובכיתי כמו ילד קטן.
כשהתעוררתי, הבנתי שזה לא היה חלום שממהרים לשכוח. אז הנה, אני כותב אותו כאן ותוהה עד כמה הוא יכול להיות מציאותי...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: