ראש התמונה:

לא בכל פוגשים צלם מפורסם כמו רמז. עיינתי לא פעם בספר עם תצלומים נדירים ומרהיבים שיצאו מתחת לידי הזהב שלו בהרמוניה מושלמת עם לחצני המצלמה. אכן קשה היה להתעלם מעבודות האמנות שיצא להן שם בינלאומי בקהיליית הצלמים, אך מדהימות מכל היו דווקא התמונות שרמז הוציא למערכת העיתון. הוא תמיד בא בזמן והיה מצליח "לתפוס את הרגע" בעדשה. ה'קליק' היה בדיוק מתואם להפליא עם רגע ההתרחשות. אפילו לא שבריר שניה לפניו או אחריו. כאילו שהוא ידע מראש והמתין שם עם המצלמה. פעם היתה בעיר התקפת קטיושות. כשכל מי שיכל כבר יצא מהעיר וכל השאר היו במיקלטים, יצאתי לרחוב וראיתי אותו בפעולה. ראיתי בבירור את הנפילה וראיתי את הפלאש. הוא חיכך את ידיו בסיפוק ומילמל לעצמו "אך, זאת הולכת להיות תמונה..." וכך אני ידעתי כבר מה יופיע בעמוד הראשון של מחר.

היינו שלשה בכל הרחוב השומם הזה. רק רמז, אני והקטיושה. הוא הביט בי וחייך. היה זה חיוך של מי שזה עתה סיים את מלאכתו. חיוך עייף אך שבע רצון. הוא סימן לי לגשת אליו. לרגע לא האמנתי. הבטתי לאחור ותרתי אחר אדם נוסף, אך לא היה שם איש מלבדי. הוא באמת קרא לי. רמז, הצלם המהולל קרא לי. כבר כשניגשתי אליו הבחנתי בכך שנוצרת בינינו מן אווירה אינטימית כזאת. הוא שאל אם הייתי מעוניין לעמוד בראש תמונה גדולה שהוא עובד עליה בדיוק עכשיו. לא ממש הבנתי את שאלתו. "אתה מתכוון שאתה רוצה לצלם אותי? שאני אשמש כאובייקט?" הוא צחק. "אתה לא יכול להיות אובייקט..." הסביר, "..אובייקט הוא דומם, או מקסימום צומח, אבל אתה אדם חי". אחר כך הוא הסביר לי שהוא מתייחס לכל תמונה שלו כאל פרוייקט בפני עצמו. לפרוייקט היוקרתי שהוא מנהל, צריך שיהיה ראש פרוייקט, כזה שעליו נשענת כל העבודה.

הוא לא היה צריך לשכנע אותי יותר מדי. ידעתי שעבודותיו מוצגות ברחבי כל העולם. אני יכול לקבל בוודאי פרסום טוב. כל כך התרגשתי מהפנייה שלו, עד ששכחתי לשאול אותו למה הוא בחר דווקא בי, באדם פשוט שהוא פגש במקרה ברחוב.

"תעמוד כאן. קצת יותר הצידה. זהו. יופי ('קליק'). מצויין. הנה, רק עוד תמונה אחת, ברשותך. פה זה מצויין. תתקרב עוד קצת לבית... בדיוק. או, הנה". ('קליק').

כל מי שהבחין בכותרת של העמוד הראשון בעיתון שיצא למחרת יכל לקרוא "אדם נהרג מפגיעה ישירה של קטיושה". את הכתבה קישטה תמונה גדולה. אני בספק אם מישהו הצליח לזהות את מי שהיה בראש התמונה...