אחד הדברים הקשים והמסובכים הוא לגדל ילדים.

יש כל כך הרבה כיוונים ושיטות חינוך. יש כל כך הרבה גישות עד שבקלות אפשר להתבלבל.

פעם, לדוגמא, היה מאד מקובל להכות את הילדים כחלק משיטת החינוך. זה היה כל כך מקובל עד שאפילו המורים בבתי הספר היו מסתובבים בכיתה עם סרגל שכל תפקידו היה להעניק מכה הגונה בקצות אצבעותיו של התלמיד הסורר. עד היום יש מורים שמתגאים בזה. "פעם.." הם אומרים "פעם היה כבוד למורים. כשהייתי נכנס לכיתה כולם היום עומדים בדום מתוח ואף אחד לא היה מעז לצפצף". אני באופן אישי לא משוכנע שזה היה רק אלמנט של כבוד. סביר להניח שבהתנהגות הזאת התחבא המון פחד.

הסרגל- כלי הענישה של המורים לפני 30 שנה

היום לשמחתי יש מודעות רבה יותר בארץ לנושא האלימות, ומה שהיה מותר ואף רצוי עד לא מזמן הפך לפלילי בימינו.

עדיין אנחנו רואים בחברות מסויימות אנשים שאוחזים במשפט מחז"ל "חוסך שבטו שונא בנו", שכביכול בא להגיד לנו על דרך השלילה שככל שאני מכה יותר את הבן שלי, סימן שאני אוהב אותו יותר. איזה שטויות.  על אותו משקל, יש גם טיפוסים שאונסים את הילדים שלהם ובשכל המעוות שלהם מפרשים את המעשה שלהם כאהבה.

עכשיו נוצרה לנו כאן בעיה גדולה- פעם כל אימת שהורה חש שהוא לא מצליח לחנך טוב את הילד, הוא היה חובט בו ומצליף בו את החינוך הנדרש. זאת היתה הדרך הקלה, המהירה והבטוחה מבחינתו. היום כשאין להורים את הכלי הזה, לחלקם קשה מאד לשלוט בהתנהגותו של הילד. למעשה הורים רבים מאבדים את האחיזה ומגיעים למצב שבו אם הם לא מרימים יד, הם מרימים ידיים ומתייאשים מחינוכו.

אין היום אף גורם מוסמך שמעביר את כל ההורים השתלמויות בחינוך. איש הישר בעיניו יעשה...

כדי לנהוג ברכב צריך רשיון, כדי להחזיק אקדח צריך רשיון. ולא סתם רשיון. רשיון מוגבל בזמן. אבל כדי לבצע את העבודה הסבוכה של גידול ילדים, המדינה לא דורשת מאיתנו כלום. נכון שאם הילד נכנס לסמים או מתדרדר לפשע, בסוף זאת תהיה בעיה של המדינה, אבל איש לא מצפה מהמדינה לקחת אחריות על גידול ילדיה...

כל איש שמשתמש באלימות כאמצעי חינוך היום הוא עבריין. הוא אשם כי הוא מכיר את החוק ובוחר לצפצף עליו. הוא אשם כי הוא גורם לנזק בלתי הפיך בנפשו של הילד.

אבל אני חושב שלא כולם מכירים היטב דרכים אפקטיביות אחרות לחינוך. רובם לא למדו חינוך ילדים בתור מקצוע חובה בבית הספר או באוניברסיטה.

לאיש אין רשיון בגידול ילדים. ולכן לא רק הם אשמים.

להיות הורה זה מקצוע. זה תפקיד עם המון אחריות על הכתפיים. לא כולם כשירים לתפקיד כזה. לא כולם למדו את התפקיד.

מישהו במדינה הזאת צריך ליטול יוזמה, ללמד את כולם ולהעניק רשיון הורה מוסמך למתאימים.

לא כל דבר מעצבן אותי. בדרך כלל אני בנאדם רגוע ושלו. אבל אם יש משהו שיכול להוציא אותי מהכלים זה כל אותם אנשים וחברות שמנסים ומצליחים לחנך אותנו לצרוך את המוצר שלהם כשבעצם אנחנו ממש לא צריכים...

בבוקר בהיר אחד קם לו איזה ברנש שמנסה למצוא דרכים מקוריות להוציא עוד כסף מהאזרח הישראלי ומייד ממציא מוצר ש"יביא לנו את האור". פתאום אנשים יתחילו לשאול את עצמם "איך יכולנו להסתדר בלי המוצר הזה עד עכשיו?".

דוגמא מצויינת היא קלגון. אנשים רואים בטלויזיה טכנאי מכונות כביסה שממליץ להוסיף קלגון לכל הפעלה. כל זה לאחר ששחקנית מכובסת עושה פרצוף מאד מסכן למצלמה אחרי מכונת הכביסה שלה התקלקלה כביכול.

תחשבו על זה- טכנאי נותן טיפים בחיני חינם לשמירה על מכונת הכביסה. זה לא אמור לפגוע לו בפרנסה? אז זהו שלא.

אני לא יודע כמה בוכטות הטכנאי הזה קיבל על הפרסומת אבל קודם כל הוא זכה לפרסום חינם, אז זה כבר שווה לו. עכשיו נסו לחשוב עד כמה אובייקטיבי יכול להיות אדם שמציעים לו פרסום חינם בפריים טיים בטלויזיה? עד כמה הוא אמין מבחינתינו?

עכשיו אחרי שיישרנו קו לגבי הטכנאי הממליץ, נסו לחשוב לרגע כמה פעמים בימי חייכם יצא לכם לראות מכונת כביסה שבאמת מתקלקלת בגלל האבנית...

אם ניקח לדוגמא מכונת כביסה ממש גרועה שמתקלקלת פעם בשנה וחצי בממוצע, אז אפשר לומר שפעם היא מתקלקלת בגלל האטם ופעם בגלל המיסב ופעם בגלל סתימה כלשהי וכן הלאה. אם היא מתקלקלת בתדירות יותר גבוהה יותר, יכול להיות שזהו מסר מהחלל החיצון שכבר הגיע הזמן להיפטר מהגרוטאה. בכל אופן, יש לי יסוד סביר להניח שרוב התקלות לא מגיעות מהאבנית...

עכשיו בואו נניח שבאמת היה כבר קיקול בגלל האבנית- טכנאי לוקח 140 ש"ח לביקור בבית? בואו נוסיף לזה את עלות גוף החימום שצריך להחליף- בהגזמה נגיד שעוד 120 ש"ח?

קלגון עולה בסביבות 30 ש"ח ואם אין לי הרבה כביסות יוצא שאני קונה קלגון בערך פעם בחודש, כלומר 360 ש"ח בשנה... תעשו לבד את החשבון...

השבוע קראתי במעריב עסקים כתבה שנועדה לעזור לנו, הצרכנים להתמודד עם עליית מחירי הדלק.

חברת דלק הכינה עבור הקורא רשימה של טיפים איך לחסוך בדלק.

אז מעבר לעצות הידועות בסגנון של "לא לאמץ מדי את המנוע, לא להחזיק משקל מיותר ברכב" וכו', בסוף היתה המלצה אחת שממש נגעה לליבי- להשתמש בתוסף לדלק בכל תדלוק. פשוט מצויין.

עם ישראל כבר בוכה על זה שהדלק התייקר ועכשיו בכל תדלוק הוא צריך לשלם 8 שקלים יותר, אז אתם באים להציע לו תוסף שמייקר לו את התדלוק בעוד 30 ש"ח?!

אז הם כתבו שם שהתוסף מסייע לשמור על המנוע נקי ממשקעים ובכך משפר את צריכת הדלק, נכון. אבל פה נשאלת השאלה, האם אתם באמת מאמינים שזה חוסך לי 38 ש"ח בכל תדלוק???

ושוב נעשה חשבון פשוט. אם אני מתדלק 10 פעמים בחודש ובכל פעם אני קונה תוסף ב-30 ש"ח (למרות שיש תוספים הרבה יותר יקרים), אני משלם מדי חודש בנוסף על התדלוק הרגיל שלי עוד 300 ש"ח לחברת דלק שהמליצה לי בתמימות וללא כל אינטרס מצידה לחסוך בדלק...

בואו לא נהיה תמימים!

ודבר מעצבן אחרון להפעם- ראיתם את הפרסומת לסלטי "אבו גוש"?

בפרסומת רואים איך החומוס יוצא ישר מידיו של הטבח במסעדת "אבו גוש" המפורסמת ומונח אחר כבוד על המדף בסופר.

זה מאד יפה שהם גורמים לנו לחשוב שאנחנו אוכלים באמת חומוס שמיוצר באבו גוש. גם לי זה עשה חשק.

הם רק שכחו לציין שהחומוס הזה הוא חומוס של מעדני מיקי ושהוא לא ממש יוצא ככה מהמסעדה, אלא ממפעל הסלטים שלהם...

תראו איך עובד שיווק...

יום אחד, מספרת האגדה, פנה סטודנט צעיר לאחד מבכירי תאגיד מוצרי הצריכה האמריקני, קולגייט­-פלמוליב, ובאמתחתו הצעה נועזת: "הרעיון שלי", אמר הצעיר בלי בושה, "עשוי להגדיל את רווחי החברה במאות אחוזים, ולהעשיר את קופתה במיליונים. אשמח לשתף אתכם בו", הוסיף בנחרצות, "אבל בתנאי אחד ­ מיליון דולר. זה הסכום שתפקיד החברה בחשבוני, במקרה שתחליטו להשתמש ברעיון". הבכיר הושיט את ידו ללחיצה, ואמר בטון רישמי, אך ספקני מעט: "איט'ס א דיל" (עשינו עסק). "תראה כמה זה פשוט", אמר הצעיר ושלף שפופרת משחת שיניים, (של קולגייט, כמובן), מתיקו המרופט. "כל שעליכם לעשות הוא, להרחיב מעט את פתח היציאה של המשחה מהשפופרת. אנחנו, הצרכנים, ניאלץ להגדיל את כמות המשחה בכל צחצוח, ונקנה יותר, מבלי לשים ­לב. אתם תרוויחו הרבה יותר, בלי שום מאמץ". הבכיר חייך, ונפרד בנימוס מהצעיר. כבר למחרת זומן הצעיר לפגישה עם מנהל הבנק שלו, שבה פירט באוזניו המנהל ­ בנימה השמורה למיליונרים בלבד ­ את מגוון אפשרויות ההשקעה העומדות בפניו...

כשאתה רמטכ"ל אתה צריך לנהל צבא

כשאתה רמטכ"ל אתה חשוף לביקורת

ולמרות שכרמטכ"ל המדים הם חובה

אתה צועד ערום לפני התקשורת

כרמטכ"ל כל אירוע חייב בתחקיר

וחייבים כל הזמן להסיק מסקנות

אתה מתחיל לפעמים לדבר אל הקיר

אחרי שמצאו שם גם אי-הבנות.

הצבא הוא היררכיה מאד הישגית

וכל קצין בו חותר תחתיך

התפטרותך תתקבל בנימה חגיגית

אך כולם יחייכו ויגידו "אשריך"

הצבא שלחם בהמון מחדלים

ימשיך עוד ללחום גם בלעדיך

אבל מי אנחנו, ריקים ודלים

שנשפוט אותך ואת עמיתיך

לא קל להיות החלוץ

לעמוד ראשון לפני המחנה

איש לא יציע לך חילוץ

"בעצמך הסתבכת, בעצמך תיתפנה"

אני גר בשכונה ממוצעת מאד. אני יודע שהביטוי "ממוצעת מאד" הוא קצת בעייתי, אבל אפשר להבחין בכך לפי אסופת החתולים בחצר.

בעוד פחי האשפה משדרים עסקים כרגיל, מתחת לפני השטח, החורף נותן אותותיו וחתולים לא מעטים מוצאים בו את מותם.

נוכחות החתולים הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף ברחוב.

פה ושם אפשר להאזין לשיחתם בלילה, פה ושם אפשר לראות אותם עוסקים בפעילות גופנית נמרצת שעה שעוד כלב מנסה את מזלו בתפיסה לא מוצלחת.

בשכונה שלנו מסתובבת שמועה שמסתובבת מדי בוקר שכנה עם מזון לחתולים ומעניקה להם קצת יותר אפשרויות...

אתמול בשעת ערב ירדתי לקנות קצת פירות ונתקלתי בו בקצה חדר המדרגות.

בהתחלה לא הבחנתי בו וכמעט שדרכתי עליו. גור שחור, קטן ומצומק הוא רעד מקור בחושך. התקרבתי אליו והצלחתי להקשיב למאמציו לנשום עוד כמה נשימות אחרונות לפני הסוף.

הוא נראה רזה ומלוכלך והדיף צחנה של נבלה סרוחה. אלמנטים ריריים כיסו את עיניו ואת פיו ונראה היה שלא בדיוק הטרידה אותו העובדה שכמעט דרכתי עליו. למעשה, הוא לא הגיב כלל לתנועות ולרעשים שעשיתי. הוא היה עסוק בדבר אחד פעוט- לנשום.

התקשרתי לווטרינרית שלי (של הכלב שלי) והתייעצתי איתה לגבי האפשרויות. יותר מדי ברירות לא היו לי. לקחתי את הכלוב של הכלב, דחפתי לתוכו את החתול ופתחתי בנסיעה מטורפת אל הווטרינרית.

הנסיעה היתה ארוכה. אני גר בפתח תקווה והווטרינרית בכפר יונה, אבל אני סומך עליה כמו שאני לא סומך על אף ווטרינר אחר.

ניצלתי את העצירות ברמזורים כדי להאזין לנשימותיו של החתול. ראיתי כיצד הדלק אוזל והרכב החל לנסוע על אדי הדלק האחרונים. לא היה לי מושג מי יידום קודם, הרכב או החתול. בכל אופן, לא היה לי זמן לעצור ולתדלק.

עצרתי את הרכב מול המרפאה של ד"ר פרי בחריקת בלמים. היא כבר חיכתה לי בחדר הטיפולים.

על שולחן הטיפולים היא ניסתה להחדיר קטטר לווריד של החתול, אך בשל מצבו הקשה, לחץ הדם שאף לאפס ולא ניתן היה לאתר ווריד אחד לכפרה. לא בידיים ולא ברגליים. לאחר מספר נסיונות כושלים, מאמציה של ד"ר פרי נשאו פרי והיא החלה להזרים נוזלים וחומרים שונים שאמורים לייצב את מצב החתול.

היא ביקשה שאשאיר אצלה את החתול לאישפוז. "המבחן הגדול יהיה אם הוא יצליח בנס לשרוד את הלילה", אמרה.

ממילא כבר היה מאוחר וציפתה לי עוד נסיעה ארוכה. סיכמנו שנהיה בקשר למחרת ומיהרתי לדרכי.

הספקתי לנסוע עוד 20 מטר בערך לפני שהגלגל הימני אותת לי על מצוקתו.

עצרתי בצד, חיפשתי את הכלים החלודים בבגאז' והחלפתי גלגל.

למזלי, לא רחוק משם גם מצאתי תחנת דלק שבה מילאתי את הרכב ורוקנתי את עצמי.

כשעה לאחר מכן הגעתי הביתה.

עייף מתלאות הערב, נפלתי על הספה, עצמתי את עיני ורציתי לשקוע בתרדמה. אלא שבדיוק אז התקשרה הד"ר לבשר לי שהחתול החליט לוותר.

ביקשתי ממנה לקבור את החתול, אבל כווטרינרית היא מנועה מלהיענות לבקשתי. היא התעקשה שאבוא לאסוף אותו.

למחרת אחה"צ הגעתי לביתה. היא הכניסה אותו לשק שחור ומסרה לי את החתול.

בהתחלה רציתי להתבדח איתה ש"אני לא קונה חתול בשק", אבל לא היה לי מצב-רוח לבדיחות.

עד כאן עלילותי מאתמול בערב.

אגב, אני לא מאמין בכך שחתול שחור מביא מזל רע. בעיני זה פשוט עוד אחד מהערבים הפחות מוצלחים בשבילי והטראגיים בשבילו.

בחרתי להקדיש את הפוסט הזה לזכרו של מייאו, החתול השחור האלמוני בן ה-6 חודשים שלא שרד את החורף.

ובהזדמנות הזאת רציתי להודות לד"ר עינת פרי על השקעתה, מאמציה וטוב ליבה.