אחד הדברים הקשים והמסובכים הוא לגדל ילדים.

יש כל כך הרבה כיוונים ושיטות חינוך. יש כל כך הרבה גישות עד שבקלות אפשר להתבלבל.

פעם, לדוגמא, היה מאד מקובל להכות את הילדים כחלק משיטת החינוך. זה היה כל כך מקובל עד שאפילו המורים בבתי הספר היו מסתובבים בכיתה עם סרגל שכל תפקידו היה להעניק מכה הגונה בקצות אצבעותיו של התלמיד הסורר. עד היום יש מורים שמתגאים בזה. "פעם.." הם אומרים "פעם היה כבוד למורים. כשהייתי נכנס לכיתה כולם היום עומדים בדום מתוח ואף אחד לא היה מעז לצפצף". אני באופן אישי לא משוכנע שזה היה רק אלמנט של כבוד. סביר להניח שבהתנהגות הזאת התחבא המון פחד.

הסרגל- כלי הענישה של המורים לפני 30 שנה

היום לשמחתי יש מודעות רבה יותר בארץ לנושא האלימות, ומה שהיה מותר ואף רצוי עד לא מזמן הפך לפלילי בימינו.

עדיין אנחנו רואים בחברות מסויימות אנשים שאוחזים במשפט מחז"ל "חוסך שבטו שונא בנו", שכביכול בא להגיד לנו על דרך השלילה שככל שאני מכה יותר את הבן שלי, סימן שאני אוהב אותו יותר. איזה שטויות.  על אותו משקל, יש גם טיפוסים שאונסים את הילדים שלהם ובשכל המעוות שלהם מפרשים את המעשה שלהם כאהבה.

עכשיו נוצרה לנו כאן בעיה גדולה- פעם כל אימת שהורה חש שהוא לא מצליח לחנך טוב את הילד, הוא היה חובט בו ומצליף בו את החינוך הנדרש. זאת היתה הדרך הקלה, המהירה והבטוחה מבחינתו. היום כשאין להורים את הכלי הזה, לחלקם קשה מאד לשלוט בהתנהגותו של הילד. למעשה הורים רבים מאבדים את האחיזה ומגיעים למצב שבו אם הם לא מרימים יד, הם מרימים ידיים ומתייאשים מחינוכו.

אין היום אף גורם מוסמך שמעביר את כל ההורים השתלמויות בחינוך. איש הישר בעיניו יעשה...

כדי לנהוג ברכב צריך רשיון, כדי להחזיק אקדח צריך רשיון. ולא סתם רשיון. רשיון מוגבל בזמן. אבל כדי לבצע את העבודה הסבוכה של גידול ילדים, המדינה לא דורשת מאיתנו כלום. נכון שאם הילד נכנס לסמים או מתדרדר לפשע, בסוף זאת תהיה בעיה של המדינה, אבל איש לא מצפה מהמדינה לקחת אחריות על גידול ילדיה...

כל איש שמשתמש באלימות כאמצעי חינוך היום הוא עבריין. הוא אשם כי הוא מכיר את החוק ובוחר לצפצף עליו. הוא אשם כי הוא גורם לנזק בלתי הפיך בנפשו של הילד.

אבל אני חושב שלא כולם מכירים היטב דרכים אפקטיביות אחרות לחינוך. רובם לא למדו חינוך ילדים בתור מקצוע חובה בבית הספר או באוניברסיטה.

לאיש אין רשיון בגידול ילדים. ולכן לא רק הם אשמים.

להיות הורה זה מקצוע. זה תפקיד עם המון אחריות על הכתפיים. לא כולם כשירים לתפקיד כזה. לא כולם למדו את התפקיד.

מישהו במדינה הזאת צריך ליטול יוזמה, ללמד את כולם ולהעניק רשיון הורה מוסמך למתאימים.

לא כל דבר מעצבן אותי. בדרך כלל אני בנאדם רגוע ושלו. אבל אם יש משהו שיכול להוציא אותי מהכלים זה כל אותם אנשים וחברות שמנסים ומצליחים לחנך אותנו לצרוך את המוצר שלהם כשבעצם אנחנו ממש לא צריכים...

בבוקר בהיר אחד קם לו איזה ברנש שמנסה למצוא דרכים מקוריות להוציא עוד כסף מהאזרח הישראלי ומייד ממציא מוצר ש"יביא לנו את האור". פתאום אנשים יתחילו לשאול את עצמם "איך יכולנו להסתדר בלי המוצר הזה עד עכשיו?".

דוגמא מצויינת היא קלגון. אנשים רואים בטלויזיה טכנאי מכונות כביסה שממליץ להוסיף קלגון לכל הפעלה. כל זה לאחר ששחקנית מכובסת עושה פרצוף מאד מסכן למצלמה אחרי מכונת הכביסה שלה התקלקלה כביכול.

תחשבו על זה- טכנאי נותן טיפים בחיני חינם לשמירה על מכונת הכביסה. זה לא אמור לפגוע לו בפרנסה? אז זהו שלא.

אני לא יודע כמה בוכטות הטכנאי הזה קיבל על הפרסומת אבל קודם כל הוא זכה לפרסום חינם, אז זה כבר שווה לו. עכשיו נסו לחשוב עד כמה אובייקטיבי יכול להיות אדם שמציעים לו פרסום חינם בפריים טיים בטלויזיה? עד כמה הוא אמין מבחינתינו?

עכשיו אחרי שיישרנו קו לגבי הטכנאי הממליץ, נסו לחשוב לרגע כמה פעמים בימי חייכם יצא לכם לראות מכונת כביסה שבאמת מתקלקלת בגלל האבנית...

אם ניקח לדוגמא מכונת כביסה ממש גרועה שמתקלקלת פעם בשנה וחצי בממוצע, אז אפשר לומר שפעם היא מתקלקלת בגלל האטם ופעם בגלל המיסב ופעם בגלל סתימה כלשהי וכן הלאה. אם היא מתקלקלת בתדירות יותר גבוהה יותר, יכול להיות שזהו מסר מהחלל החיצון שכבר הגיע הזמן להיפטר מהגרוטאה. בכל אופן, יש לי יסוד סביר להניח שרוב התקלות לא מגיעות מהאבנית...

עכשיו בואו נניח שבאמת היה כבר קיקול בגלל האבנית- טכנאי לוקח 140 ש"ח לביקור בבית? בואו נוסיף לזה את עלות גוף החימום שצריך להחליף- בהגזמה נגיד שעוד 120 ש"ח?

קלגון עולה בסביבות 30 ש"ח ואם אין לי הרבה כביסות יוצא שאני קונה קלגון בערך פעם בחודש, כלומר 360 ש"ח בשנה... תעשו לבד את החשבון...

השבוע קראתי במעריב עסקים כתבה שנועדה לעזור לנו, הצרכנים להתמודד עם עליית מחירי הדלק.

חברת דלק הכינה עבור הקורא רשימה של טיפים איך לחסוך בדלק.

אז מעבר לעצות הידועות בסגנון של "לא לאמץ מדי את המנוע, לא להחזיק משקל מיותר ברכב" וכו', בסוף היתה המלצה אחת שממש נגעה לליבי- להשתמש בתוסף לדלק בכל תדלוק. פשוט מצויין.

עם ישראל כבר בוכה על זה שהדלק התייקר ועכשיו בכל תדלוק הוא צריך לשלם 8 שקלים יותר, אז אתם באים להציע לו תוסף שמייקר לו את התדלוק בעוד 30 ש"ח?!

אז הם כתבו שם שהתוסף מסייע לשמור על המנוע נקי ממשקעים ובכך משפר את צריכת הדלק, נכון. אבל פה נשאלת השאלה, האם אתם באמת מאמינים שזה חוסך לי 38 ש"ח בכל תדלוק???

ושוב נעשה חשבון פשוט. אם אני מתדלק 10 פעמים בחודש ובכל פעם אני קונה תוסף ב-30 ש"ח (למרות שיש תוספים הרבה יותר יקרים), אני משלם מדי חודש בנוסף על התדלוק הרגיל שלי עוד 300 ש"ח לחברת דלק שהמליצה לי בתמימות וללא כל אינטרס מצידה לחסוך בדלק...

בואו לא נהיה תמימים!

ודבר מעצבן אחרון להפעם- ראיתם את הפרסומת לסלטי "אבו גוש"?

בפרסומת רואים איך החומוס יוצא ישר מידיו של הטבח במסעדת "אבו גוש" המפורסמת ומונח אחר כבוד על המדף בסופר.

זה מאד יפה שהם גורמים לנו לחשוב שאנחנו אוכלים באמת חומוס שמיוצר באבו גוש. גם לי זה עשה חשק.

הם רק שכחו לציין שהחומוס הזה הוא חומוס של מעדני מיקי ושהוא לא ממש יוצא ככה מהמסעדה, אלא ממפעל הסלטים שלהם...

באופן לא מפתיע אני רוצה לשתף אתכם בחוויה מעניינת שגרמה לי לגלות את הסוד הגדול- איך לרזות מהר.

אני לא מאותגר משקלית, סובל ממשקל עודף או מרופד היטב. אני סתם אחד שביום בהיר הביט במראה והבחין בכרס קטנה המבצבצת בדיוק במקום שבו אמורים לראות את הריבועים...

במקרים כאלה אומרים שטוב לאכול נכון ולשמור על הכושר הגופני. ואם כבר אומרים, מי אני שאתווכח?

מייד לקחתי את עצמי בידיים ונרשמתי למכון כושר. המילה "מכון" מתאימה פה יותר מאשר "חדר כושר". נדמה לי שרק מי שהיה שם יודע שהסיבה האמיתית שקוראים לזה "מכון", היא מפני ששם אתה הופך למכונה.

עכשיו יש פה עניין פסיכולוגי. תבינו, להירשם זה קל מאד. נכנסים, אומרים יפה שלום לחתיכה המחוטבת והמחוייכת שבכניסה, מגישים לה את כרטיס האשראי, אומרים יפה שלום לכמה אלפי שקלים והרי לכם מנוי לשנה.

ומעכשיו אנחנו מתחלקים לשני סוגים של טיפוסים:

יש את אלה שבאו "לעשות עבודה". הם מתייחסים אל הכושר ופיתוח הגוף כמו אל עבודה לכל דבר. הם קורעים את עצמם, עוברים ממתקן למתקן ומשאירים אחריהם שלוליות של זיעה. אלה האנשים שהמציאו את תופעת שברי ההליכה, הקרעים במיניסקוס ושאר ירקות ממיטב להיטי עמוד השדרה.

וכמובן שיש את אלה שנרשמו כדי שיעזבו אותם במנוחה. אם הם הולכים ממגרש החנייה אל חדר הכושר, הם בדרך כלל גומעים מרחק גדול יותר מזה שהם עושים אחר כך על ההליכון. אני בכוונה אומר "אם", כי לרוב הם מחליטים שבדיוק יש משהו מאד חשוב בטלויזיה בשעה שהם היו אמורים לפקוד את המכון.

מאחר ואני שייך לקבוצה השנייה, נאלצתי לגרור למכון גם את אשתי. הכי טוב ששנינו עשינו מנוי באותו הזמן, ככה דירבנו אחד את השניה להגיע ולהזיע. זה עבד יפה וטוב עד שהגברת החליטה להיכנס להריון.

במכון לא רצו לקחת סיכונים ומייד הקפיאו לה את המנוי. נשארתי אני לבדי עם העצלנות שלי...

ביקשתי לדבר עם המנהל כדי שיקפיאו לי את המנוי עד שאשתי תחזור להתאמן. אמרתי לו "בבקשה אדון מנהל, אני פונה ללב שלך..." אבל ללא הועיל.

למרות שאני יודע שהם אנשים טובים שם במכון, קיבלתי תחושה משונה כאילו ממש לא מעניינות אותם הבעיות שלי כל עוד הכסף ממשיך לזרום... לכן החלטתי למכור את המנוי שלי לאדם אחר. במשך חודש שלם תרתי אחר קורבן מתאים ולבסוף מצאתי את האיש.

לכאורה התהליך פשוט. באים שני הצדדים, חותמים על מסמך, עושים העברת בעלות ונגמר הסיפור. אז זהו שלא.

למרות שאני יודע שהם אנשים טובים שם במכון, קיבלתי תחושה תחושה משונה כאילו הם מעוניינים לנצל את המצב כדי להרוויח יותר כסף על חשבוני.

מסתבר שיש סכום לא מבוטל של דמי העברת בעלות שעליו יש להוסיף כמקובל סכום נאה על שינוי אמצעי תשלום.

מה אגיד לכם, יצאתי די מרושש מהסיפור הזה עם מכון הכושר, עד כדי כך שהחודש התחלתי לבדוק היטב ולסנן את הקניות שלי בסופר. מה שלא נחוץ-בחוץ.

אני מניח שהיו מסכנים אחרים שהסתבכו קשה יותר ונאלצו לקמץ בארוחות שלהם. ואם אתם שואלים אותי, זה מתכון בטוח להרזייה.

שייפ- לרזות כל הדרך אל הבנק...

תראו איך עובד שיווק...

יום אחד, מספרת האגדה, פנה סטודנט צעיר לאחד מבכירי תאגיד מוצרי הצריכה האמריקני, קולגייט­-פלמוליב, ובאמתחתו הצעה נועזת: "הרעיון שלי", אמר הצעיר בלי בושה, "עשוי להגדיל את רווחי החברה במאות אחוזים, ולהעשיר את קופתה במיליונים. אשמח לשתף אתכם בו", הוסיף בנחרצות, "אבל בתנאי אחד ­ מיליון דולר. זה הסכום שתפקיד החברה בחשבוני, במקרה שתחליטו להשתמש ברעיון". הבכיר הושיט את ידו ללחיצה, ואמר בטון רישמי, אך ספקני מעט: "איט'ס א דיל" (עשינו עסק). "תראה כמה זה פשוט", אמר הצעיר ושלף שפופרת משחת שיניים, (של קולגייט, כמובן), מתיקו המרופט. "כל שעליכם לעשות הוא, להרחיב מעט את פתח היציאה של המשחה מהשפופרת. אנחנו, הצרכנים, ניאלץ להגדיל את כמות המשחה בכל צחצוח, ונקנה יותר, מבלי לשים ­לב. אתם תרוויחו הרבה יותר, בלי שום מאמץ". הבכיר חייך, ונפרד בנימוס מהצעיר. כבר למחרת זומן הצעיר לפגישה עם מנהל הבנק שלו, שבה פירט באוזניו המנהל ­ בנימה השמורה למיליונרים בלבד ­ את מגוון אפשרויות ההשקעה העומדות בפניו...

כשאתה מסטול, אתה יכול לצפות בסרט אימה ולהיקרע מצחוק.

כשאתה מסטול, אתה יכול לעשות מה שבא לך ולצפצף על החוק.

כשאתה מפוכח, אתה נוהג באוטו של ההורים ומזמזם לך שיר עם הרדיו, עד שמגיעה הפרסומת המעצבנת והמפחידה על התאונות. אם היית מסטול זה לא היה מפריע לך, אבל עכשיו זה כל כך מעצבן אותך, עד שאתה לא יכול להישאר אדיש אליה. אתה חייב לעשות משהו, ומהר.

אתה מחליף תחנה.

כדי להתגבר על החרדה, אתה מגביר את הווליום למקסימום, שר בכל הכוח ומתופף על ההגה.

אתה נכנס לקצב המטורף של המוסיקה ונסחף לעולם אחר.

מובן שבגלל הרעש לא יכולת לשמוע את הנהג שצפר לך שניה אחרי שחצית את הצומת באור אדום...

הבוקר דיברו ברדיו על ביבי וברק.

שני פוליטיקאים שחוו על בשרם נסיון כושל בניהול מדינה.

שני אנשים משכמם ומעלה שהחליטו לקחת אחריות לאחר הכשלון שלהם ולפרוש מההנהגה.

שני פוליטיקאים שהמתינו בסבלנות עד שכל כך יימאס לנו מההנהגה הנוכחית עד שנתחנן שהם יחזרו...

עכשיו הם חוזרים- ובגדול.

ברדיו ניסו להבין איך קורה שהציבור נותן עכשיו כל כך הרבה אמון בסקרים לאנשים שהוא מאס בהם וכבר איבד בהם את האמון?

האם הזכרון שלנו עד כדי כך קצר?

מומחים בתחום הזכרון, הצביעו על כך שאנשים נוטים לזכור טוב יותר את הדברים הטובים וממהרים לשכוח ולהדחיק את הדברים הרעים.

זאת הסיבה שהציבור רואה אותם עכשיו כאלטרנטיבה הולמת...

מובן שאם אחד מהם יחזור להיות ראש ממשלה, כל כשלון או מחדל קטן מייד יצטרף לשורת הטעויות שהוא עשה בעבר ורק אז יצוצו ויעלו מחדש אותם זכרונות.

מחקרים שנעשו ברחבי העולם מראים שכדי לישון טוב בלילה, אנשים מדחיקים (דוחקים לפינה אפלה בזכרון) מראות לא נעימים וחוויות קשות.

לפיכך שיטת ההפחדה בפרסומות נגד תאונות דרכים הוכחה כלא יעילה.

זה נכון שהמראות קשים. זה נכון שאי אפשר להישאר אדישים. זה נכון שזה מפחיד וזה גורם לנו לחשוב. זה נכון שיהיו כאלה שיגידו שזה באמת יגרום להם מעכשיו לשים לב יותר טוב לנהיגה שלהם, אבל בואו נזכור שיש הבדל עצום בין דיבורים למעשים. בפועל, כדי שנוכל להתרכז בנהיגה אנחנו נמנעים מלחשוב על הדברים הקשים האלה...

ומי שאומר שאין אלטרנטיבה בדר"כ משקר או שהוא עובד בלפ"מ...

הנה כמה דוגמאות:

בתמונה הזאת אפשר לראות המחשה לתפיסת המציאות המעוותת שיש לנו אחרי שתיית אלכוהול. משאית ענקית יכולה להיראות לנו כמו משאית צעצוע... תחושת הפחד לא קיימת...  

 פוסטר של רכב עם שימשה מנופצת מעוך בכוונה על קצה משתנה בפאב. המעיכה יוצרת אפקט שזוכרים היטב גם אחר כך..