בפרק הקודם:
דלת הכיתה נפתחה ונסגרה אך לא הרמתי את ראשי,שהיה על בירכיי מופנה כלפי מטה.
מישהו\מישהי התיישבו לידי.
....:"אני מצטער על מה שאמרתי מקודם,לא התכוונתי,לא ידעתי" הקול אמר מהסס.
אף אחד לא מושלם...גם אני לא!!\פרק 6
זיהיתי את הקול.
הפעם הרגשתי כמה אמיתי הוא היה,הרגשתי את הכנות שבמילים האלה.
הרמתי את ראשי והתבוננתי בעומר..
ראיתי שדמעות עמדו בעיניו,לא הבנתי למה.
אני:"זה בסדר"
עומר:"זה לא,עם היו אומרים לי דבר כזה בחיים לא הייתי סולח"
אני:"אל תגזים"
עומר:"לא מגזים.גם סבתא שלי נפטרה לפני שנה,ועם לי היו אומרים ככה לא חושב שהייתי יכול לסלוח"
אני:"אבל אני סולחת,לא ידעת"
עומר:"טוב"
הייתה שתיקה,שתיקה מעיקה כזאת.
עומר:"אני נכנס לכיתה,שסיגל לא תהרוג אותי"
אני:"טוב.."
עומר:"אני באמת מצטער..."
אני:"עומר זה בסדר דיי,זהו עבר" קטעתי אותו.
עומר:"את באה לכיתה?"
אני:"עוד מעט"
עומר:"סבבה" והוא נכנס לכיתה.
הלכתי לשירותים,שטפתי את פניי וחיכיתי שהנפיחות בעיניים תרד.
אחרי 5 דקות חזרתי לכיתה.
סיגל:"את בסדר?"
אני:"כן" אמרתי בשקט והתיישבתי במקום שלי,מודעת לליחשושים סביבי.
סיגל:"טוב נשאר עוד חצי שעה עד סוף השיעור ואין טעם להשאיר אותכם פה,אתם
משוחררים כי אני חייבת לחזור לישיבה"
היא יצאה ואחרי כמה דקות כולם התחילו לצאת.
חלק באו להגיד לי שהם משתתפים בצערי וחלק פשוט התעלמו ממני.
הדר,יעל,מור ושני התיישבו לידי.
הדר:"מה עומר אמר לך?"
אני:"מהה? מתי?"
מור:"נו כשהוא יצא מהכיתה"
אני:"אהה סתם ביקש סליחה"
ב11 אמא שלי באה לקחת אותי.
אני:"היי.." אמרתי ונכנסתי למכונית.
היא הייתה עם משקפי שמש,שהסתירו את עינייה.
אמא:"נעבור בבית תשימי את התיק תחליפי בגדים וניסע לבית של סבתא"
אני:"טוב" אמרתי משתדלת לא לבכות.
אמא עצרה את המכונית ליד הבית.
ירדתי מהר מהמכונית ונכנסתי הביתה.
שמתי את התיק בחדר והחלפתי בגדים.לקחתי את המשקפי שמש שלי ויצאתי.
אחרי 5 דקות נסיעה הגענו לבית שלה.
כבר מבחוץ ראיתי שיש מלא אנשים.
אמא נכנסה ואני נעצרתי בפתח הדלת.
הסתכלתי על מודעת האבל,עדיין לא מעכלת.
התחלתי לקרוא..
בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של...
וזהו,לא ראיתי יותר,הדמעות פשוט כיסו את עיני.
שמתי את משקפי השמש על פניי ונכנסתי לתוך הבית.
כולם היו שם.
לא היה אחד שעיניו היו יבשות.
כולם ישבו בסלון,מדברים עלייה.
על כמה שזה לא הגיוני שזה קרה,
על כמה קשה יהיה בלעדיה.
סיפרו עליה דברים טובים..
ואני לא יכולתי להישאר שם יותר.
קמתי ונכנסתי בשקט לחדר שלה.
הריח שלה עדיין עמד באוויר.
נשמתי נשימה עמוקה וניגשתי למיטתה.
העברתי את ידי על הסדינים,שעליהם הם היא ישנה בלילה שארחון שעבר ממש לא מזמן.
הסתכלתי סביבי,על התמונות שהיו שם.
התקרבתי לשידה,עלייה הייתה מונחת תמונה שלי ושלה.
הסתכלתי על התמונה ופרצתי הבבכי,נזכרת ברגעים היפים האלה.
התיישבתי על עדן החלון,
כמו שתמיד עשיתי כשהייתי אצלה והיה לי רע.
אחרי כמה זמן אמא נכנסה לחדר.
אמא:"גל כבר כמעט 1 בואי"
קמתי בשקט והלכתי בעיקבותיה.
יצאנו מביתה ב1.
כל הדרך לבית הקברות בכיתי.
כשהגענו לשם והתחילה התפילה לזיכרה לא יכולתי לעמוד יותר.
סחרחורת תקפה אותי.
התיישבתי על אחד הספסלים בצד.
שומעת את קול התפילה,ומצד שני גם את קולות הבכי הרמים.
אחרי כמה זמן,אין לי מושג כמה התחלנו לצעוד אל המקום בו יקברו אותה.
הבכי שלי רק התגבר.
לאט לאט מתחילה להבין שזהו,
שהיא לא תחזור יותר.
הורידו אותה לתוך הקבר,וכיסו אותה.
לאט לאט כולם החלו להתפזר,
ואני התעקשתי להישאר שם.
אמא:"גל,בואי נלך,לא נישאר פה אף אחד"
אני:"אמא אני רוצה להיות פה לבד כמה דקות"
אמא:"את בטוחה?"
אני:"כן,תלכי אני יבוא כבר"
אמא:"טוב אבל אל תתעכבי פה"
היא הלכה ואני הוצאתי את הדף והעט שדחפתי לכיסי כשהחלפתי בגדים.
התחלתי לכתוב לה הכל,לשפוך הכל על הדף.
הפרק הזה די קצר אבל קשה לכתיבה מבחינתי..
החלק של המוות של הסבתא הוא אמיתי :| ככה שהיה לי קשה לכתוב אותו..
ספויילרים למנויים כניראה ישלחו כבר בצהריים..
הלכתי להודיע לקוראים קבועים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
