אף אחד לא מושלם..גם אני לא!

סוף סוף אחרי חודש שלם אני מצליחה להכנס לבלוג!!!

בתקופה האחרונה ישרא עושה לי מזה בעיות במחשב..

או שלא נפתח לי הדף,

או שאני לא יכולה לערוך,

או שאני בכלל לא מצליחה להיכנס לבלוג :||

כל כך מעצבן!!!

מקווה שזה לא יקרה שוב...ועם כן כניראה שאני יבקש ממשהי לעדכן במקומי כי אני שונאת לעכב ככה את הפרקים!!

אז הנה פרק..

בערב אחרי שאני חוזרת מהאירוע אני ישתדל לשים עוד אחד!!

בפרק הקודם:

התיישבתי על האדמה.
מלטפת בעדינות את החול הרך והחם.
המחשבות רצות,הזמן קפא,ורק אני נישארתי יושבת שם.
אחרי כ5 דקות קמתי,הנחתי אבן על החול והתקדמתי אל מחוץ לבית הקברות.

אף אחד לא מושלם...גם אני לא!!\פרק 11

[ניר]

זהו!!
סוף סוף ניגמרה השנה.
נכנסתי הביתה אחרי בית הספר.
אמא:"איך התעודה?" ישר שאלה
אני:"בסדר,קחי" אמרתי והגשתי לה את התעודה -תעודה ממוצעת שכזאת-
אמא:"יפה,תיראה אני יוצאת לעשות קניות,חן בחדר שלו. תתחיל להתארגן עוד חצי שעה אני יחזור והולכים לסבתא"

-
חן זה אחי הגדול,בן 19.
שיער שחור,עיניים חומות ילד יפה.
לא בצבא יש לו פטור בגלל בעיות בגב.
-

אני:"טוב חן גם בא?"
אמא:"לא,הוא לא רוצה"
אני:"סבבה"
עליתי לחדר וזרקתי את התיק באחת הפינות.
ניכנסתי למקלחת קצרה.
כשיצאתי התלבשתי,לבשתי ג'ינס פשוט וגופיה שחורה.
חיפשתי את החגורה השחורה בארון אבל לא מצאתי.
ירדתי לחדר כביסה,אולי אמא שמה את החגורה ביחד עם אחד הג'ינסים לסל כביסה.
אחרי 5 דקות של חיפוש נזכרתי שחן לקח לי את החגורה לפני כמה ימים.
עליתי לחדרו ודפקתי בדלת.
אני:"חן?"
שקט,דממה.
אני:"חן אני צריך את החגורה אפשר להיכנס?"
והוא? לא עונה.
'בטח נירדם או משהו' אמרתי לעצמי ופתחתי לאט לאט את דלת חדרו.
הוא ישן,כמו שחשבתי.
התקרבתי למיטתו ואז ראיתי את זה על השידה.
רגליי החלו לרעוד,סחרחורות תקפו אותי.
נהיה לי קר,הדמעות החלו לזלוג.
פשוט לא האמנתי.
על השידה הייתה קופסת כדורים ריקה.
הוא שכב ללא תזוזה.
התכופפתי אליו וחיפשתי דופק.
ניסיתי להעיר אותו.
הרגשתי כמו ילד קטן,שאיבד את אמא שלו.
לא ידעתי מה לעשות.
פתאום הבחנתי בדף שהיה מונח לידו.
פתחתי בזהירות את הדף,שהיה טיפה רטוב מדמעותיו כניראה.

"זהו,החלטתי!
הפעם אני עושה את זה.
אני מצטער עם זה יגרום לכם סבל,אבל זה הכי טוב בשבילי.
טוב איזה סבל?
לא אכפת לכם ממני.
אמא ואבא..
עם אני בכלל יכול לקרוא לכם ככה.
תודה על מה שעשיתם בשבילי,אבל תדעו שזה קצת באשמתכם.
אף אחד מכם לא שם לב לדיכאון שבו הייתי.
לאף אחד לא היה אכפת.
החלטתי לגמור עם זה.
ככה יהיה לי הכי טוב.
ניר,אחי היקר,
בפעם הראשונה שכמעט עשיתי את זה לפני שבוע אתה היית הסיבה היחידה ל'למה לא' לעשות את זה.
רק אתה שמת לב,אבל גם לך לא סיפרתי כלום.
תמשיכו בחיים שלכם,כאילו אני לא הייתי.
אל תבכו,זה הכי טוב בשבילי.
ניר אני אוהב אותך,הכי מכולם!
אבל אין מה לעשות,זה כניראה הגורל.

חן.."

קראתי את המכתב הקצר,שלא הסביר כלום.
הדמעות ירדו,בפעם הראשונה מיזה זמן רב.
עם רק הייתי מתעקש שיספר לי מה עובר עליו!
התבוננתי בו,שוכב שליו כל כך.
'למה חן,למה?' מילמלתי בשקט.
כל כך רציתי לפחות חיבוק אחרון ממנו,מהאח הגדול שלי.
ליטפתי את פניו שנהפכו קרות.
חיבקתי אותו,בטוח שהוא מרגיש את זה.
יצאתי במהירות מהחדר והתקשרתי לאמא שלי.
אמא:"כן ניר?"
אני:"אמא בואי מהר הביתה" אמרתי מתאפק לא לבכות
אמא:"אני כבר מחנה את האוטו,קרה משהו?" שאלה לחוצה
אני:"בואי מהר" אמרתי וניתקתי.
כעבור דקה היא נכנסה מהר הביתה.
אמא:"ניר מה קרה?" שאלה כשראתה אותי.
אני:"בואי" אמרתי בשקט ולקחתי את ידה.
הובלתי אותה לחדר של חן,בכל צעד רגליי רועדות יותר.
אני:"תיראי.." אמרתי בשקט והשפלתי את ראשי.
אמא:"מה לראות ניר? הוא ישן"
אני:"בואי" ומשכתי אותה פנימה.
אני:"זה ישן אהה??" צעקתי עליה וזרקתי עליה את קופסת הכדורים הריקה
אמא:"מה?? אני... לא..." מילמלה,כניראה מבינה.
אני:"קחי" הגשתי לה את המכתב
אמא:"חןן,לאאאא" התחילה לצעוק ולבכות.
השארתי אותה שם בחדר וירדתי לטלפון.
התקשרתי לאמבולנס ואמרתי להם לבוא דחוף.
כעבור 5 דקות הם באו,וקבעו את מותו.
הם לקחו את הגופה.
אחד הרופאים:"גברת ביטון,בואי איתנו בבקשה"
אמא הלכה איתם,ואני נשארתי לבד בבית.
יצאתי במהירות החוצה,נועל אחריי את הדלת.
התיישבתי על ספסל שהיה דיי קרוב לבית שלי.
לקחתי את הפלאפון לידי וחיפשתי את המספר.
לא,עדיין לא מחקתי אתו.
נשמתי עמוק וחייגתי.
....:"הלו?" נשמע קול צרוד מהצד השני של הקו.

מצטערת על המוות...

כתבתי את הפרק כשהייתי בתקופה לא טובה וזה מה שיצא :|

איך הפרק?..

ספויילרים+הודעות לקבועים עוד מעט..