אף אחד לא מושלם..גם אני לא!

בפרק הקודם :
הבטתי במראה.
ראיתי ילדה שמנה,עם עיניים עצובות.
כי זה מה שאני..
הריי מראות א=ף פ-ע-ם לא משקרות !!


אף אחד לא מושלם...גם אני לא!!\פרק 17

[דור]

'איך עד עכשיו לא שמתי לב לזה?'
חשבתי לעצמי בזמן שהתארגנתי.
'איך נהייתי כזה מגעיל?'
'איך לא שמתי לב שזה פוגע בה,שגם היא בן אדם,שגם לה יש רגשות'
המחשבות האלה פשוט אכלו אותי מבפנים.
ניזכרתי בשיחה שלי עם ניר,אחרי ההלווייה כשגל הלכה.


ניר:"דור בוא רגע"
הלכנו לחדר שלו,לא היה שם אף אחד.
אני:"מה רצית אחי?"
ניר:"רציתי להגיד לך תודה"
אני:"אין על מה" אמרתי וחיבקתי אותו
ניר:"תגיד,מי הביא את גל?"
אני:"אני,למה?"
ניר:"לא סתם,כי יום לפני זה רבתי איתה.תקשיב,חשבתי על זה מלא בתקופה האחרונה ואני חושב שזה לא בסדר מה שעשינו לה"
אני:"לא יודע" עניתי באדישות,אך מבפנים גם אני חשבתי על זה.
ניר:"אני בטוח,בסך הכל גם לה יש רגשות,כשרבתי איתה נפלט לה בטעות כמה שהיא סבלה מההצקות והירידות שלנו,ואז פתאום הבנתי שזה מזה לא בסדר"
אני:"וואלה אתה צודק" הודתי בזה.
ניר:"מסכנה,ראית איך היא התפרקה בבית קברות?"
אני:"כן,כל ההלוויה היא רעדה ובכתה"
ניר:"עכשיו אני מבין איך היא מרגישה"
אני:"הכי חשוב שעברנו את ההלוויה,וביחד נעבור גם את השיבעה וכל השאר"
ניר:"תודה על הכל"
אני:"אין על מה"
ניר:"עוד משהו בקשר לגל,אני חושב שצריך לשלב אותה יותר איתנו,אני לא הייתי רוצה בחיים להיות במקומה"
אני:"אתה צודק,בסך הכל היא מזה חמודה"
היו 2 דקות של שתיקה.
אני:"ניר?"
ניר:"אה?"
אני:"אפשר לשאול למה פתאום אתה כל כך דואג לה?" שאלתי אך הוא שתק.
ניר:"בוא חזרה לכולם,נדבר אחר כך" אמר בהתחמקות ואני עזבתי את הנושא.
-

'כמה שהוא צודק' חשבתי לעצמי.
השעה הייתה 10 ל9 אז יצאתי מהבית.
כשהייתי ליד הבית של גל התקשרתי אליה.

[גל]

בחמישה ל9 הפלאפון צילצל.
אני:"הלו"
דור:"אני בחוץ כבר"
אני:"אני יורדת,ביי"
לקחתי כסף לכל מיקרה,פלאפון,מפתחות הודעתי לאמא ויצאתי.
ראיתי את דור למטה.
הקוצים שלו היו מסודרים כמו תמיד,הוא לבש גופיה שחורה צמודה וג'ינס.
דור:"היי.."
אני:"מה קורה?"
אני:"בסדר"
דור:"כן בטח"
אני:"מה?"
דור:"רואים שמשהו עובר עלייך"
אני:"אמ..בוא לא נדבר על זה"
דור:"טוב,בואי נלך"
הגענו לפארק וכבר היו שם מלא ילדים.
אמרתי שלום למור,יעל והדר והתיישבתי לידן.
אחרי כ10 דקות הגיעו עוד ילדים ביניהם גם ניר ועומר.
ישבנו בפארק,מדברים אחד עם השני.
דיברתי עם יעל,הדר ומור..וזהו.
ושוב,
הרגשתי לא שייכת.
וזה כאב,
ההרגשה הזאת,
של ה'לבד' הזה,שתמיד תוקפת אותי.
הדר:"הלווו?? גלל?"
אני:"מה?"
הדר:"אני מדברת איתך"
אני:"מצטערת חשבתי על משהו"
הדר:"שתהיי בריאה חח"
יעל:"אמן"
אני:"חח בדיוק"
מור:"מה עם הדיאטה?"
אני:"מתקדמת טוב" אמרתי ושוב שיקרתי.
אבל מה יכולתי להגיד?
שביומיים האחרונים כמעט ולא אכלתי?
שבקושי שתיתי מים?
שכל דבר קטן שהכנסתי לפה רציתי להקיא אותו?
הדר:"מתי את הולכת עוד פעם?" שוב העירה אותי מהמחשבות
אני:"יום חמישי"
הדר:"סבבה" אמרה והמשכנו לדבר.
אחרי כחצי שעה שישבנו שם החלטנו ללכת קצת לעיר.

[ניר]

למרות היום הנוראי שעברתי שמחתי קצת.
שמחתי שגל באה איתנו,כל כך רציתי שהיא תשתלב איתנו,
שלא תהיה לבד.
המילים שלה הידהדו בראשי,לא עוזבות לרגע.

'אז מה שהשמנתיי?? זה לא שרצחתי מישהו או שעשיתי משהו כזה שכולם הפנו עליי את המבטים המזלזלים והפוגעים האלה,אתה יודע מה זה לספוג העלבות במשך שנתיים? לקום בבוקר עם הרגשה חרא,להיות בבצפר עם הרגשה מגעילה עוד יותר וללכת לישון בלילה בתיקווה לא להתעורר יותר?'

היא צודקת,חשבתי לעצמי.
אני לא יודע מה זה,וגם לא רוצה לדעת !
שוב הדחקתי את המחשבות האלה.
ראיתי אותה יושבת עם הדר,יעל ומור.
כל כך רציתי לדבר איתה,
להסתכל לה בעיניים,
להגיד לה שאני מצטער על השנתיים האלה למרות שזה לא יעזור.
כל כך רציתי שוב להיות קרוב אלייה,
לראות את עיניה החומות נוצצות,
אך לא מהדמעות,
אלא מאושר,משימחה.

[גל]

בדרך חזרה הלכנו כולם ביחד.
כל כך נהנתי הערב הזה,
סוף סוף הייתי עם כולם,
אפילו הרגשתי קצת שייכת.
כולם כבר התפזרו ונישארנו רק אני,הדר,דור וניר.
הגענו לבית של דור.
דור:"ביי,לילה טוב" אמר ונתן לי ולהדר נשיקה בלחי וחיבק את ניר.
אני:"תודה דור" אמרתי וחייכתי אליו.
דור:"אין לך על מה להודות לי,את צריכה להודות למישהו אחר" אמר ואני הבנתי את הכוונה שלו.
אני:"אוקיי.." אמרתי קצת בהיסוס.
אחרי כ2 דקות הגענו לבית של הדר.
הדר:"יאללה ביי מאמי,נדבר מחר" אמרה ונתנה לי חיבוק ולניר נשיקה בלחי.
אני:"סבבה" וחיבקתי אותה.
הדר:"תדברו כבר" לחשה לי באוזן תוך כדי חיבוק.
אני:"ניראה" החזרתי לחישה.
היא נכנסה ורק אני וניר נשארנו.
היינו במרחק של 5 דקות מהבית שלי ואולי דקה יותר מהבית של ניר.
ניר:"צדקת" אמר לי לפתע.
אני:"מה?"
ניר:"זוכרת שנפלט לך כמה שסבלת? ושאני בחיים לא יבין את זה? אז צדקת"
לא ידעתי מה להגיד.
הוא נעמד לפניי ונעצר.
הרגשתי את עיניו מטיילות על פניי,מנסות לתפוס את מבטי.
הרמתי את מבטי אליו,אל עיניו הכבויות.
ניר:"אני מצטער גל,על הכל" אמר בשקט.
ראיתי שהוא לא משקר,ידעתי שהוא באמת מצטער.
אבל !!
פתאום ה -אבל- הזה שוב חזר.
הוא כל כך פגע בי,שנתיים !
אני:"אני לא יכולה לסלוח בכזאת קלות ניר"
ניר:"אני יודע,אני מבין אותך. את יודעת? אני שמח שהיום באת איתנו."
אני:"אוקיי.."
ניר:"אממ אפשר לשאול משהו?"
אני:"תשאל" אמרתי מנסה להישאר אדישה,אך מבפנים לא נשארתי אדישה,לא יכולתי.
המבט שלו היה כל כך אמיתי,
כל כך עצוב.
'לא גל! זה לא בגללך! זה בגלל חן!!' אמר קול בראשי.
לא ידעתי מה לחשוב,
להאמין או לא?
ניר:"בעצם עזבי" הוא התחרט
אני:"איך שבא לך" אמרתי באדישות.
ניר:"טוב,שיהיה לך לילה טוב כבר מאוחר אני צריך ללכת"
אני:"טוב,לילה טוב גם לך"
הוא נתן לי נשיקה קצרה בלחי,ואני לא החזרתי.
הוא הסתובב והתחיל ללכת,
ואז שמעתי אותו ממלמל לעצמו,

'עם היא רק הייתה יודעת'