יאיר: חמישה חודשים. זה ממש לא צחוק. חמישה חודשים לא העלתי פוסט לבלוג. אני מוכרח להודות שגם בקושי נכנסתי אליו בכל התקופה הזאת. למה? שאלה טובה. אני מניח שזה קשור להרבה מאוד דברים. אז כמובן שיש את התירוצים הרגילים – על זה שהייתי כמעט חודש במילואים, ועל זה שיואב היה בחו"ל, ועל לחץ בעבודה, ועל התעסקויות בלתי פוסקות עם כל ענייני החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים (למי שלא יודע מה זה - הסבר כאן).

אבל האמת היא הרבה יותר מורכבת מזה. אפשר לומר שיואב ואני הגענו להבנה שלחץ חברתי, כפי שהכרנו ויצרנו אותו, סיים את תפקידו.

כשהתחלנו לכתוב את לחץ חברתי היינו צמד עיתונאים די מתוסכלים. הרגשנו שאין לנו במה לבטא את עצמנו בצורה אידאלית, אז החלטנו לפתוח בלוג. אין לי ספק שהבלוג הוא לא רק מקום שיואב ואני גידלנו, אלא גם מקום שגדלנו בו: התאמנו בו על הכתיבה שלנו, התנסינו בעבודה בשיתוף, ולמדנו אחד מהשני – ולא פחות מכך, למדנו גם מהקוראים שלנו.

הבלוג איפשר לנו להתעסק בנושאים שנראו לנו חשובים, אך נפקדו מדפי העיתונים בצורה שיטתית. תמיד אמרו לנו שהפרטת בתי הסוהר וחוק ההסדרים, למשל, לא באמת מעניינים את הציבור. אנחנו רצינו להוכיח לעצמנו וגם לאחרים, שאם נדרוש מעצמנו הרבה ולא נפחד להיות מובילים ולא מובלים, נוכל להגיש גם את הנושאים הללו בצורה מעניינת.

יש משהו ממכר בלעמוד בצדי המחנה ולהעביר ביקורת. במצבה העגום של העיתונות הישראלית זה אפילו לא מסובך במיוחד. עם זאת, מבחינתנו החוכמה הגדולה תמיד היתה להיות חלק מהזרם המרכזי ולשנות אותו. באמצעות הבלוג איתגרנו את התקשורת מבחוץ, ובמקביל המשכנו לנסות להשפיע על העיתונים שבהם עבדנו מבפנים.

עם הזמן ההשפעה שלנו גדלה: גם בתחום המקצועי – בעבודתנו בדסק החדשות של הארץ; וגם בתחום ההתאגדותי – כשהיינו בין מקימי הוועד בעיתון וייסדנו את החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים. עם זאת, ככל שגדלה ההשפעה על הזרם המרכזי, כך קטנה גם הלהיטות שלנו לכתוב פוסט ועוד פוסט ועוד פוסט (וכן, גם התעייפנו קצת).

לפני כמה חודשים נמאס לנו לראות את לחץ חברתי הופך לבלוג שמתעדכן פעם בכמה שבועות, אז העדפנו לא לכתוב בכלל. יכול להיות שטעינו, אבל החל משלב מסוים גם לא יכולנו לחזור אחורה. ככל שעבר יותר זמן, כך גבר הקושי לשוב. בשיאו של המשבר הכלכלי רעדה לנו המקלדת מתחת לידיים: הקפיטליזם הקיצוני עשה מעצמו צחוק בראש חוצות, אבל המחשבה להגיח מהאפילה עם פוסט אחרי חודשים של שתיקה הביכה אותנו.

רצינו לחזור לכתוב רק אחרי שניצור לחץ חברתי חדש, אבל לא היה ברור לנו מה הוא צריך להיות. עלו במוחנו לא מעט דגמים: במה מרוכזת לכותבים, אתר חדשות קטן עם אוריינטציה חברתית, וגם רעיונות פרועים בהרבה, שטרם הבשילו התנאים לדבר עליהם.

בינתיים החלטנו לא לשבת מנגד. "אם יש כזה דבר ממשלת מעבר", אמרתי ליואב לפני כשבועיים, "אז למה שלא יהיה לנו בלוג מעבר?". וכך היה. ניסחנו כותרת, שלחנו אותה למורן ברק, מעצב הבית המוכשר שלנו, והיום אנחנו יוצאים לדרך המחודשת. נכון, זה לא לחץ חברתי שאנחנו רוצים, אבל זה יותר טוב מכלום.

בחודשים האחרונים קרו לא מעט דברים בגזרתנו, אבל נאלץ לשמור אותם לפעם אחרת. הרי גם כשאוספים חבר משדה תעופה אחרי כמעט חצי שנה בגולה, לא מצפים שבעודו פוסע בטרמינל ודוחף מלפניו את עגלת המזוודות, הוא יספר על כל מה שעבר עליו. והרי הרגע עברתי כבר את סף 500 המלים, ויואב בטח יגהר בי שאני לא יודע לשים לעצמי גבולות כשאני כותב. אז אפסיק לבינתיים. דבר יגרור דבר, ובסוף כולם יידעו הכל. מבטיח.

אז הנה כמה נקודות לסיום:

1. אם עוד לא עשיתם מנוי לבלוג, אז זה הזמן. צד שמאל למעלה, פשוט מאוד. כך תוכלו לחזור אלינו גם אחרי היעדרות ממושכת
   

2. אם יש לכם רעיונות לגבי עתיד לחץ חברתי, או שאתם מעוניינים לפרסם פה דברים שכתבתם (לא מבטיחים שנכניס כל דבר), אתם מוזמנים לכתוב לנו [email protected]
   

3. חמישה חודשים בלי שיר השבוע זה ממש לא צחוק. קבלו
   

4. התגעגעתי