יאיר: איך קורה שבוקר אחד קמים כל הילדים בארץ ורוצים את אותו דבר בדיוק? – עם שאלה זו הפנה יאיר לפיד את צופי אולפן שישי לכתבתו של אילן לוקאץ' (הנה קישור). כתב התרבות ארוך השיער של חדשות 2 יצא לבחון (לא ממש בטוח שזאת מלה מתאימה) את ההשקה של הוובקינז, מין שילוב של טמג'וצי ורשת חברתית, או כפי שהוא כינה זאת "הטירוף הבא של הילדים שלכם, אפידמיה שאמורה לפרוץ בחנוכה".

המשפט הזה של לפיד יכול היה להתאים גם לכתבה על ספר ביקורתי של נעמי קליין, או לפחות של ארנה קזין. עם זאת, אני מניח שכל חובבי הביקורתיות שבמקרה צפו באולפן שישי, נאלצו להסתפק בארבעים שניות (בסוף הכתבה) של (כאילו) ניסיון להבין את תופעת המותגים (בצורה הכי לא ביקורתית שיש). בשאר הזמן הם קיבלו שש דקות וחמישים שניות של פרסומת לצעצוע החדש: ילדות קטנות צועקות כמו מטורפות, מומחית לילדים שמסבירה איך בני 6 עד 12 קונים בחצי מיליארד דולר (לאורך איזו תקופה? שנה? שש שנים?) ואיך מותגים מסייעים לתחושת הערך העצמי של הילד. איך הילדים יסתדרו עם האנגלית באתר? זאת לא בעיה, מסבירים בחברה.

ונחזור לשאלה שכביכול מניעה את הכתבה. אז איך על פי לוקאץ' יעל ארד, המדליסטית האולימפית והמנכ"לית של הזכיינית שהביאה את הבובות, מתכוונת לגרום לכל ילדי ישראל לרצות את אותו דבר בדיוק? הכתבה סיפרה על חלוקת דיסקים בפסטיגל, על קבוצות מיקוד, על חוגי בית עם מורות לאנגלית ועל ניסיון לאתר אמהות מובילות דרך פורומים ("פנינו למנהלות פורומים, פילחנו קהלים של נשים ואמהות וזיהינו את הטרנד סטריות – את הנשים הפעילות והדינמיות שבאמצעותן ניצור את הבאזז").

את הכלי המרכזי שייצר היסטריה סביב הוובקינז שכח לוקאץ' להזכיר: כתבה של שבע וחצי דקות באולפן שישי.

מון שרי

זוכרים שבאחד הפוסטים האהובים עלי שאלתי מאיפה משתין הדולפין? אז זהו, שהשבוע גיליתי שלמשבר הכלכלי יש גם צדדים טובים: הדולפין הפסיק להשתין לבינתיים.