יואב: ביום חמישי האחרון השתתפתי עם יאיר ועוד עשרים עיתונאים בהרצאה מצוינת באגודת העיתונאים על העוני בישראל. המרצה היה הד"ר מומי דהן, כלכלן שעבד בין היתר בבנק ישראל, במשרד האוצר ובקרן המטבע העולמית, ככה שהבנאדם מבין דבר או שניים בכלכלה. אפשר גם לראות שדהן לא צמח ככלכלן במוסדות עם אידאולוגיה סוציאליסטית בלשון המעטה, מה שהופך את המסרים והמסקנות שלו למעניינות עוד יותר.

ההרצאה עסקה בשאלה מדוע בישראל יש יותר עניים, שזה גם השם של חוברת שדהן הוציא במכון הישראלי לדמוקרטיה. את כולה אפשר להוריד מהאתר שלהם ב-PDF. מה שהיה הכי מוצלח בה, הוא שדהן, בפשטות אלגנטית, ניפץ לרסיסים כמה מיתוסים כלכליים וחברתיים מרושעים, שאיכשהו השתרשו כאן וסייעו לכל מיני אנשים להרוס בשיטתיות ובעקביות את החברה הישראלית. הנה כמה מהם:

1. המיתוס: אם נקצץ בקצבאות, נאלץ אנשים לצאת לעבוד, וכך נוציא אותם ממעגל העוני.

המציאות: נתניהו קיצץ בקצבאות, והעוני גבר משמעותית.

ב-2003 קיצץ נתניהו, אז שר אוצר בממשלת שרון, את קצבאות הביטוח הלאומי ושינה את הקריטריונים כך שיהיה הרבה יותר קשה לקבל אותן. הצעד הזה באמת עשה שינוי משמעותי בעוני בישראל, אבל לכיוון הלא נכון. אפשר לראות את זה בבירור בתרשים הבא, מתוך החוברת של המכון הישראלי לדמוקרטיה. התרשים מסתיים ב-2004, אבל בשנים הבאות שיעור העוני ישמור על יציבות באותה רמה (ההערה בתוך הגרף - שלי).

2. המיתוס: השיטה למדידת העוני בישראל היא אבסורדית.

המציאות: היא לא ממש אבסורדית. הממשלה הקודמת הקימה ועדה שבדקה את העניין הזה בדיוק. בראש הוועדה עמד הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ' שלמה יצחקי, והשתתפו בה נציגים ממשרד ראש הממשלה, מהביטוח הלאומי, ממשרד האוצר, מבנק ישראל, מהאוניבריסטה העברית ועוד. הוועדה החליטה שלמרות החסרונות של השיטה הנוכחית, שאגב נמצאת בשימוש כמעט בכל המדינות המפותחות בעולם, הביטוח הלאומי ימשיך להשתמש בה מדי שנה לבחינת רמת העוני בישראל. הם פשוט לא מצאו שיטה טובה יותר.

3. המיתוס: שיעור העוני בישראל גבוה בגלל החרדים והערבים.

המציאות: 20 אחוז מכל המשפחות בישראל נמצאות מתחת לקו העוני. אם מוציאים מהחישוב את כל האוכלוסייה החרדית (ומחשבים מחדש את קו העוני בהתאם) - שיעור העוני עומד על... תחזיקו חזק: 20 אחוז! הרחבה אפשר לקרוא בכתבה הזאת מוויינט ב-2006. דהן גם סיפק הוכחות לכך שהערבים לא בוחרים ברמת חיים נמוכה, אלא פשוט מופלים לרעה בשוק העבודה. וחוץ מזה, גם האוכלוסייה הערבית כמעט שאינה משפיעה על שיעור העניים בישראל.

4. המיתוס: ישראל מוציאה הון תועפות על קצבאות. קל מדי לקבל דמי אבטלה בארץ.

המציאות: זה אולי השקר הכי גדול. העובדה שהוא הפך לדעה רווחת כל כך בציבור הישראלי היא גם כישלון אדיר שלנו, כלומר, של התקשורת. האמת היא, וכאן עדיף פשוט לתת לתרשימים לדבר, שההוצאה בישראל על תשלומי העברה היא כמעט הכי נמוכה בעולם המערבי. בגרף הזה אפשר לראות שנכון ל-2005 אנחנו פחות או יותר רק מעל קוריאה (!), ואפילו מתחת לארה"ב.

בתרשים הבא אפשר לראות שאנחנו במקום האחרון מבין 18 מדינות מערביות במספר הימים שמובטל מקבל דמי אבטלה מהמדינה. נדיבות מוגזמת? לא ממש. אולי להפך.

5. המיתוס האחרון: אם נגדיל את ההוצאה על קצבאות לאזרחים, נגביר את העוני.

המציאות: זה פשוט מאוד. לפי הנתונים שהראה לנו ד"ר דהן, במדינות מפותחות שבהן יש סיוע גבוה יחסית לאזרחים בקצבאות, אין עוני גבוה. לעומת זאת, במדינות שבהן יש עוני גבוה, הסיוע לאזרחים הוא נמוך יחסית. את התרשים שמחזק את הטענה הזאת אני כבר לא אצרף, הוא פשוט קצת מבלבל, אז תצטרכו להאמין לי, או ללכת לקרוא את החוברת של דהן. יותר טוב.

כך או כך, ההרצאה הזאת תעזור לי ולכל העיתונאים ששמעו אותה להדוף כל מיני טענות שקריות שמגיעות ושעוד יגיעו מכיוון משרד האוצר וראש הממשלה, ולהתמודד איתן. בהתחשב בתוכניות הכלכליות שנתניהו הציג השבוע, שכוללות בעיקר הפרטה והורדת מסים (שתוביל בהכרח לפגיעה נוספת בהשקעה של המדינה בחינוך, בבריאות וברווחה של האזרחים) נראה לי שבשנים הקרובות כולנו נצטרך לגלות הרבה יותר בקיאות בנושאים האלה. ואגב, עוד אפשר להירשם להרצאות שנותרו בקורס. דברו על זה עם יאיר.