"ידוע לשמצה" - על מותו של המושג

יאיר: השבוע הבנתי את זה סופית. המושג "ידוע לשמצה" הוא שלג דאשתקד - מהיום יש רק ידוע או לא ידוע - והאופן כבר פחות עקרוני. מאז ומעולם חיפש האדם משמעות, משהו, קטן ככל שיהיה, שיוכיח שהייתי כאן, שעשיתי, שהשפעתי, שנגעתי במישהו אפילו רק לרגע. פעם אנשים הסתפקו במועט - גידלו ילדים, כתבו ספרים, בנו גשרים ויצאו למלחמות - היום גם הדברים האלו לא מספקים. לחינוך ולעשייה אין כבר ערך סחיר בעידן הפוסט-מודרני, ורק מה שהופך לסמל נחשב.

"לא פירסמת, זה כאילו לא עשית", אמר לי עובד במועצת הפועלים של אור יהודה, כשהדרכתי בעיר במסגרת שנת שירות. אז, לא הסכמתי לקבל את זה, וגם היום לא, אבל עכשיו לפחות אני מבין למה הוא התכוון. למה לעשות הרבה ולהתפרסם מעט, אם אפשר לעשות מעט ולהתפרסם הרבה? למה לשבת בבית ולהרגיש שאין משמעות לקיומי, אם אני יכול להופיע בטלוויזיה לעיניהם של מאות אלפים - ואז לאיש לא יהיה ספק שאני קיים? אולי גם יגלו שאני כוכב. הלוואי.

 תוכנית לקהל הרחב

 מטיבה להמחיש את זה התוכנית "לרדת בגדול".  עשרות שמנים (מצטער שאני מוותר על תקינות פוליטית בסגנון של "מאותגרים לרוחב") מתחרים ביניהם על הזכות להרזות על מסך הטלוויזיה. קראו לי תמים, אבל אני כבר מתקשה להבין את ההגיון שמאחורי כל העניין הזה.

למה שאדם ירצה להציג את כרסו המדלדלת לעיני האומה כולה? למה שאשה תרצה לחשוף את צמיגיה הלא חינניים בפרהסיה? כנראה שהרצון להיות ידוע גובר על הכל. למה אנחנו צופים בזה? כנראה שאנחנו זבל של בני אנוש. למה בכלל משדרים כאלה דברים? כי אם יש מי שמוכן להשפיל את עצמו כדי להיות ידוע, ומצד שני יש מי שבאופן סדיסטי נהנה לצפות בזה, אז ניתן לעשות מזה כסף - הרבה כסף.                                                                                                      

אבות אכלו בוסר - והשמינו

בשקט בשקט, בלי שום תוכנית ריאליטי, בשנה האחרונה השיל אבא שלי 37 קילו גרמים ממשקלו. "לרדת במשקל זו לא חוכמה", הוא הסביר היום לכתב "לחץ חברתי" בראיון בלעדי, "הסוד הוא בהתמדה, בשינוי ההרגלים ובלהתחיל לאכול בריא ומסודר". וכך זה גם קרה.

כשהייתי בגן, שרנו ביחד את השיר "לאבא שלי יש סולם", וכל אחד היה צריך להצביע ולומר איזו שורה בשיר מטיבה לתאר את אביו: החומרניים אמרו "לאבא שלי יש שעון, אינו מתקלקל גם במים", הרומנטיים טענו "ואבא שלי הוא הטוב מכולם, ואבא שלי הוא הכי בעולם", אך רק אני סיפרתי בגאווה "ואבא שלי כה רעב אוכל ארוחה פעמיים".

לאחרונה זה השתנה: במקום לאכול ארוחות פעמיים הוא מתפשר על פעם אחת, האוכל השמנוני הפך לסלטים בריאים, ואט אט הבן היקר התבקש להחזיר את כל החולצות שהוא שאל לתקופת זמן בלתי מוגבלת, כי כעת הן כבר עולות על אבא. 

"אם היו מציעים לי אוטו במתנה מאיזו תוכנית טלוויזיה, הייתי יכול להוריד גם 50 קילוגרמים בחודשיים", חשוב לו לציין, "אבל כנראה שאחר כך כל המשקל היה חוזר באותה מהירות". רציתי להגיד לו שזה בדיוק הקטע של הטלוויזיה - אתה הכי חשוב כשאתה שם ומשרת את אלוהי הרייטינג, אבל כשנגמרת התוכנית לאף אחד לא ממש אכפת מה יקרה איתך. אבל בסוף לא אמרתי כלום, שיקרא את זה בבלוג כמו כולם, אז מה אם הוא אבא שלי. נפוטיזם - לא ב"לחץ חברתי".     

שאלה לחיים רביבו    

אתה אחד משחקני הכדורגל הטובים ביותר שכיכבו בישראל, עשית חיל גם באירופה, ומאז שפרשת מספורט הספקת להפוך לאיש עשיר, עם תוכניות לקנות את בתי הזיקוק באשדוד תמורת מיליארדים. למה לך להשתתף בתוכנית כמו לרקוד עם כוכבים?

זה לא שיש בתוכנית אלמנטים משפילים, אבל בכל זאת, ההופעה שלך לא מתיישבת לי עם שאר החברה הצעירים והחמודים שמנסים לתת פוש קטן לקריירת המשחק\דוגמנות שלהם. להתפרסם אתה ללא ממש צריך, וגם כדי ללמוד לרקוד אני בטוח שיכולת לשכור את טובי המורים. אז למה?

האם יכול להיות שגם אתה לא יכולת להרשות לעצמך לפספס הזדמנות לרקוד עם אנה ארונוב, בזמן שכולם מסתכלים? אם זו התשובה, אז אני מוריד בפניך את הכובע. לא הייתי נוהג אחרת. ערכים, ערכים, אבל כנראה שזה משהו שמוטבע אצלנו הגברים עוד מהסלואו הראשון במסיבות של כיתה ה' - בשביל ריקוד צמוד עם מלכת הכתה נעשה הכל.

יאיר

מחר: פוסט חגיגי לרגל יום ירושלים. כולם מוזמנים לעלות לבירה יש הרבה סיורים והופעות