"זה מה שקורה בשנים האחרונות (...) לרוב העיתונים שמסרבים לקבל את תכתיבי החברות הגדולות השולטות במשק. לעיתון שמסרב לקבל את התכתיבים האלה אין כמעט סיכוי להתקיים. הוא מפסיק לקבל מודעות, ובלי מודעות הוא לא יכול להתקיים. החברות הגדולות ואנשי העסקים פוחדים מעיתונות עצמאית, שלא מקבלת את הגרסה שלהם לתהליכים הכלכליים והחברתיים, ושבנוסף לכך גם מנסה להביא לידיעת הקוראים גרסה אחרת".

יואב: הכתבה הכי חשובה והכי מעניינת בעיתונים אתמול היתה של אריה דיין, שראיין את העיתונאית הצ'יליאנית מוניקה גונסאלס לחלק ב' של "הארץ". גונסאלס מסיימת היום ביקור בישראל, אחרי שבאה לכאן בתחילת השבוע כדי לקבל את פרס דן דוד. היא העורכת הראשית של עיתון יומי דל תפוצה בצ'ילה, ודיין כותב שהיא זכתה בפרס בזכות עבודה עיתונאית מרשימה במשך יותר מעשרים שנה.

הראיון הזה חשוב משתי סיבות: א. הוא עוסק בשאלה מאוד מהותית גם לחברה הישראלית: האם יכול להתקיים, לאורך זמן, עיתון שלא נועד לספק כסף או כוח פוליטי לבעלי הון - אלא שם לעצמו מטרה להסביר לאזרחים את האינטרסים האמיתיים שלהם? לטענתה, זה קשה אבל אפשרי. וב. יש לגונסאלס כמה תובנות מדויקות על עיתונים ועיתונאים.

כך כותב דיין: "מה שהשתנה בשנים האחרונות הוא תפישת העיתונאי בעיני עצמו. בעבר, הסבירה, רוב העיתונאים ראו עצמם כמשרתי החברה והציבור. היום כבר לא. היום הכל מתרחש במהירות עצומה, ובלי עיתונות חוקרת שתחשוף את מקורות השחיתות ואת הקשרים החברתיים והפוליטיים שמאפשרים אותה, רוב האנשים לא מבינים את המתרחש. העיתונות החוקרת הולכת ונעלמת, 'כי העיתונות היום צריכה להילחם על חייה', וגם משום 'שהרבה עיתונאים צעירים מרגישים שיותר קל ונעים ללכת בתלם מאשר לאתגר את החברה'".

הוא מדבר איתה על צ'ילה, לא על ישראל, אבל נדמה לי שהמגמה היא אותה מגמה. אין לנו כיום עיתון שיוצא לא למטרות רווח ישיר או עקיף, והמאמץ להפוך עיתון יומי למוצר שמרוויח כסף פוגעת במהות ובאתיקה העיתונאית שלו. ככה זה. אי אפשר אחרת. הקיצוצים הבלתי פוסקים, העסקת כוח אדם צעיר יותר וחסר ניסיון, התלות במפרסמים וההתחנפות לקוראים ולמנויים יוצרת עיתונות תלותית ורופסת. עיתונות שצריכה להילחם על חייה. וכשנלחמים על החיים, צריך למצוא חן ולעשות פשרות.

אז עושים פשרות בהגהה, ועושים פשרות במשכורות הגרפיקאים, העורכים והכתבים, ועושים פשרות בעריכה ובהכשרה העיתונאית ומקצצים בהוצאות על צלמים. ופתאום יום אחד אתה רואה את העמוד שלך מושמץ בוולווט, כי היית לחוץ בזמן (בגלל הפשרות) ובחרת תמונה לא מוצלחת וכתבת סימלי במקום סמלי ותכנית במקום תוכנית. אז מסבירים לך שוב את כללי הכתיב המלא, ואת הכסף שחוסכים על גבך מפנים למערך שיווק אימתני ומחלקים אייפוד למנויים. ולמי שיש בעיה עם זה, שיילך לעבוד בסלקום או בייס - לא בעיתונות. מי שרוצה לכתוב או לערוך חדשות, מי שרוצה להשפיע, מוכרח לקבל את מרותם של האינטרסים הזרים. גבולות הגזרה ברורים: ללכת לכל מקום, כל עוד זה בתלם.

אז רצינו להיפגש איתה, עם גונסאלס, לאיזה רב שיח מהפכני. להרחיב קצת אופקים, אולי לקבל קצת השראה. אני השגתי את הטלפון, ויאיר התקשר (יאיר דובר ספרדית ואלוף בסלסה (הריקוד, לא הרוטב) ובצ'ימיצ'ורי (הרוטב)). הוא סיפר שהיא היתה ממש נחמדה, אבל הסבירה שהיום בבוקר כבר טסה בחזרה, ואין לה מספיק זמן.

לא נורא, בפעם אחרת.

יואב