לא תיארתי לעצמי שכתיבת בלוג עשויה להיות כזו תרפיה. אני לא חייב להביא דברים בלעדיים, גם חדש זה רק בגדר המלצה, ופתאום אפשר לכתוב על דברים רק מפני שהם נראים לי חשובים.

אתמול הייתי במאהל שובתי הרעב בגן הוורדים שמול הכנסת. חולי סרטן המעי הגס עדיין ממשיכים במחאתם, אך עושה רושם שהתקשורת קצת התעייפה מהנושא. נראה לי שלנסוע לשם זו פשוט חובה. שכלתנית, יש לי לא מעט השגות באשר למחאה. רגשית, כולם חייבים להגיע כדי לתת לחולים תחושה שהם לא לבד, וגם כדי לסדוק במעט את חומת האסקפיזם שמפרידה בינינו לבין כל מה שעשוי לדכדך אותנו.

אצלי זה קרה באופן מפתיע לפני כמה ימים. כל הנושא מאוד הטריד את מנוחתי בתחילת השבוע, ולבסוף החלטתי להקדיש לזה פוסט. באותו ערב, כחלק מההתלהבות של פרסום הבלוג החדש, הראתי  לחברה מהעבודה את מה שכתבתי."אבא שלי הוא אחד משובתי הרעב", היא אמרה לי, "הוא חולה בסרטן המעי הגס". 

הופתעתי, האדמתי קצת, המחשבות התחילו לרוץ מהר, ושאלתי את עצמי: "האם כתבתי משהו ציני מדי, מנותק מסבלם של אנשים?". לפתע התחוור לי שבין הלחץ של הדסק ללימודים באוניברסיטה התמכרתי ללחוות דברים רק דרך מסך המחשב ולא דרך הרגליים - זה רע לי כבן אדם ועל אחת כמה וכמה כעיתונאי - הגיע הזמן להחזיר את הגלגל אחורה.

ובקשר למחאה עצמה    

מאז גיל 15 הייתי במאות אוהלי מחאה, הפגנות, שביתות ועצרות. אלו שלא התאימו את עצמם לכללים שהבאתי בפוסט הקודם נעלמו כלא היו, ואלו שהצליחו לחדור לתקשורת הסתיימו בפיתרון נקודתי. כי תמיד זה מתחיל ונגמר אותו דבר. סטודנטים שמוחים על שכר הלימוד שלהם, חולים או נכים שמוחים על אזלת היד של מערכת הבריאות נגדם, אמהות חד הוריות, מובטלים, אלמנות צה"ל, גמלאים, עולים מאתיופיה, עולים מרוסיה, עובדי רשויות מקומיות, דתיים, חילוניים וכו'.

מתי, אני שואל את עצמי, מתי כבר כולם יבינו שזה לא משהו אישי נגדם, אלא זו פשוט השיטה? מתי יפסיקו המוחים להצהיר ש"זה לא מאבק פוליטי - אלא מאבק על... ".

אז זהו, שזה כן מאבק פוליטי. זה מאבק בין שתי תפיסות עולם - אחת שמבקשת לשים את האדם במרכז ולנתק את השעבוד שלו מהכסף, והשניה ששמה את הכסף במרכז ומכפיפה חיים של אדם לעגל הזהב. 

בעוד חודשים ספורים כמה מאותם חולי סרטן עלולים למות, אולי אפילו קודם. המדינה לא מוכנה לממן להם תרופות באלפי שקלים, כי אז כולם יבקשו. ואני אומר: שכולם יבקשו, ושכולם יקבלו. אז שימשיכו להגיד שאין כסף - אני לא קונה את זה. בישראל יש הון עצום שמפוזר על פני מעט מאד אנשים, וחברות תרופות שמרוויחות מיליארדים בשנה וגם מגדילות את הרווחים באופן תדיר - אל תגידו שאין כסף, תגידו שהוא פשוט יותר חשוב מחיים של בני אדם.     

יאיר