יואב: כשיאיר ואנוכי החלטנו לפתוח בלוג, היה זה מובן מאליו לשנינו שנחתום בשמותינו האמיתיים ולא נסתתר מאחורי פסבדונים. מכיוון שאנו עוסקים פה גם בשאלות עיתונאיות, אחת הסוגיות הראשונות שנתקלנו בהן עם תחילת הכתיבה היא הגדרתם של גבולות החשיפה.

מה הכוונה? לשנינו יש המון סיפורים עסיסיים על קורותינו בדסקים השונים, ושנינו נתקלנו באינספור אירועים שיכולים לחשוף עוד טפח לא נעים מפניה הכעורות גם ככה של העיתונות הישראלית. אמנם כל עורך חדשות צעיר בתחילת דרכו יכול לומר אותו דבר על עצמו, אבל לא כל עורך החליט לפתוח יומן ברשת כדי להעלות כמה מהעניינים האלה לדיון. ובכן, מהר מאוד עלתה במוחנו השאלה הבאה: על מה אפשר לכתוב ועל מה אי אפשר? אילו חלקים מהעבודה שלי כעורך אני רשאי לחשוף כדי לעורר דיון עיתונאי חשוב ופורה, ומה אני צריך לקחת איתי לקבר?

הגבול הזה, בין האפשרי לבלתי אפשרי, נקבע גם מטעמים פרקטיים וגם מטעמים מוסריים. פרקטיים - מפני שאף אחד לא רוצה לסכן את מקום העבודה שלו, ולהיכנס לעימותים עם המעסיק בכל פעם ששיקולים זרים מטמאים את העבודה העיתונאית. מוסריים - מפני שבתור עיתונאי בעיתון גדול, שמסוגל להשפיע - אפילו במידה מועטה - על התודעה הציבורית, ומסוגל לעצב דעת קהל, המחויבות של העורך או הכתב היא לא רק לעצמו ולמעסיק שלו, אלא גם ובעיקר לקורא ולציבור כולו.

אז איפה בדיוק עובר אותו גבול חמקמק? אף אחד לא ממש יודע. אני גם לא מתיימר למקם גבולות שכאלה בעצמי, פשוט מכיוון שזה פרויקט למועצת עיתונות או איגוד עיתונאים כלשהו ולא לעורך עמודים ענו. אבל מניסיוני הדל (בשנותי המועטות בתקשורת יצא לי לעבוד בכל שלושת העיתונים הגדולים) אני יכול להצביע על התהליך הבא: התחרות המסחרית המוגזמת השתלטה על סדר היום של המערכות, וחילחלה עד לרמת עורכי העמודים. הוויית התחרות - שבאה לידי ביטוי בקבלת ההחלטות, בשיקולי העריכה ואפילו בז'רגון הפנימי - יצרה תודעה של תחרות. כך קרה, שבקרב העורכים בכל עיתון נוצרה דיסקרטיות מופרזת, המשרתת בעיקר את האינטרסים המסחריים של העיתונים, ובו בזמן פוגמת במקצועיותה של העיתונות הישראלית כולה על ידי כך שהיא מונעת דיון טבעי, בריא ואלמנטרי.

לרוב העורכים בידיעות, בהארץ ובמעריב יש מה ללמוד ויש מה לומר. הראייה הכי טובה לכך היא הדיון הרושף שמתפתח בכל פעם מחדש בטוקבקים בוולווט אנדרגראונד. תראו לדוגמה את הפוסט הזה ואת התגובות שלו. פסקה אחת מעניינת ופשוטה להבנה, על אופן העריכה של ידיעה זהה בשלושת העיתונים, הציתה דיון מלא תשוקה וחשוב מאין כמוהו, שחייב להיות דבר שבשגרה. חבל שכיום דיון כזה יכול להתפתח רק בחסות האנונימיות, שגורעת ממנו ולעתים קרובות מסיטה אותו מהעיקר אל מחוזות רדודים של עקיצות ועלבונות.

כתבתי שהדיסקרטיות המופרזת, שפוגמת ברב שיח העיתונאי, משרתת את האינטרס המסחרי של העיתון בתחרות שלו נגד האחרים. אבל יש כאן עניין נוסף. מסך הברזל שניצב בין העורכים משלושת העיתונים גם מונע מהם להתאגד ולדאוג לאינטרסים משותפים שלהם בתור שכירים המועסקים בתפקיד תובעני, מייגע ולרוב לא מתגמל כל צרכו. קחו עורך אחד מכל עיתון, תנו להם חצי שעה לשוחח על העבודה שלהם, ושלושתם ייצאו עיתונאים מוכשרים יותר, עם יכולת גבוהה יותר לשפר את תנאי ההעסקה.

מה אני מנסה לומר? שאולי אני לא יכול לומר בדיוק איפה עובר הגבול בין מה שמותר לעורך לדבר עליו בפומבי ובשמו, לבין מה שאסור לו. אבל אני יודע בוודאות שהגבול הזה לא עובר איפה שהוא נמצא כיום; שכיום הוא מגביל הרבה יותר מדי; שהוא חונק את הדיון העיתונאי, ותורם בכך להתדרדרות מעמדה של העיתונות, ולהפיכתה מכלב השמירה של הדמוקרטיה לסתם כלב; ושמישהו מרוויח על זה כסף - וזה לא אני.

אחת המטרות של "לחץ חברתי", מעבר לספק לי וליאיר פורקן פובליציסטי בענייני היום, היא לדחוק את גבול הזה ולהחזיר אותו למקומו הטבעי: אי שם יותר לטובתנו ולטובתם של הקוראים שלנו.

נראה מה ייצא מזה.

יואב.