(אנחנו שמחים וגאים לארח את מבקרת הספרות הלוהטת של עיתון "תל אביב" ונציגת ידיעות תקשורת ב"לחץ חברתי", מיה סלע. מיה, משוררת בחסד ואמא לילדה בת 6, תבקר כאן מדי פעם ותכתוב על קורותיה כאם חד הורית בעיר הגדולה.)

מיה: האבסורד של העבודה במערכת עיתונאית שמספרת לציבור על עוולות, הוא באופן מובן מאליו עוולותיה שלה, שאיש אינו יכול לסקר. בשביל זה כנראה המציאו את ולווט אנדרגראונד. פעם כתבתי במגזין כלשהו טור קבוע, ששמו היה "אמא חד הורית". על כל הקשיים שהחד הוריות מזמנת, כלומר המוסיקה הרגילה, רק בסולם מז'ורי מדי. דיברתי על כסף, אבל בטון של מלחמה ולא של קורבן. בסופו של דבר כסף הוא מכשול גדול לאמהות כמוני. על הטורים העיתון שילם לי שוטף פלוס תשעים, מבחינתם הייתי ספק.

וכפי שיונה וולך שוררה, "לא יכולתי לעשות עם זה כלום".

הדבר הנורא בכל העניין הוא שזה לא גרם לי להפסיק לעבוד שם. הפסקתי בסופו של דבר, כשהעירו לי שאני כותבת כמו משוררת, "ופה זה עיתון". אולי זה נשמע כמו התהדרות כשאני אומרת את זה כעת (כי משוררת נחשב סקסי) אבל למען האמת, בזמנו זה בכלל לא היה נעים לשמוע. אולי זה גרם לי להרגיש אמא פחות טובה. פחות יעילה ומאורגנת, כאילו שעלו עלי שאני יותר מדי מרחפת אפילו בשביל טור בעיתון. מבחינתם אולי סיפרתי סיפורים במקום להיות יבשה ולתת נתונים סטטיסטיים.

אולי הם הרגישו שהטרוניות שלי מתקרבות אל פתח דלתם, ובאמת למי יש כוח לאמהות נודניקיות. אדם ברוך אמר פעם בראיון שזה לא עולם לאנשים צנועים, שאין מקום לצניעות. באותו אופן אין מקום לאמהות. את יכולה להיות אמא עובדת, אבל מוטב שלא תשימי תמונות של הילדים על השולחן במשרד. גם אם השולחן הוא בעיתון להורים, ואת כותבת טור על אמהות. לדבר על הילדים זה כמו להתפשט באמצע יום עבודה, ושכולם יראו שאת בעצם נכה, שאין לך יד או רגל, או שיש לך כתם לידה ענקי על הבטן.

זה אולי נראה כמו דבר קל ומתבקש להיות עיתונאי עם דעה, אבל עיתונאים יודעים עד כמה המערכות שבתוכן הם פועלים לא מחבבות מלחמות, משום שברור שהמלחמות יגיעו בסופו של דבר אליהם הביתה, ומה אז? זאת אחת הסיבות שיש משהו מופרך לגמרי בבלוג מהסוג הזה שיואב ויאיר מעלים. עד כמה הם יכולים להיות נאמנים למשנה שלהם? אולי מוטב לו היו כותבים בעילום שם, בלי הפחד מהשוט הכלכלי שמאיים על ראשם ולוחש "פיטורים, פיטורים".

ועכשיו לתרגיל חשבונאי פשוט. אמהות בנות מזל מקבלות דמי מזונות בסך של בין 1,500 ל-2,000 שקל בחודש לכל ילד, אלא אם הן היו נשואות לצביקה הדר, או ביקרו בבנק הזרע ואז הן ממש בצרות.

הן מגדלות את הילד האחד הזה לבד, וזה כולל הכל. שכר דירה וחוגים ומכולת וארטיקים בקיץ. זה ברור, כי זה בתחום המתמטיקה. אבל מי שאין לו ילד יתקשה בוודאי להבין את המתמטיקה האמיתית שבה מדובר. בוקר, צהריים, ערב, לילה. הגן עד ארבע. בארבע צריך לאסוף או לשלם למטפלת שתאסוף, בלילה לפעמים עולה החום, צריך לנסוע למיון, בבוקר לפעמים יש דרמה גדולה על מה ללבוש, או על מה לשים בכריך, או על צבע הקוקיה, אבל צריך להגיע בזמן לעבודה, אז לפעמים מאחרים לעבודה.

פעם עבדתי במשרד של נשים, כלומר, נשים היו הבוסיות שלי. הבת שלי הייתה חולה ובלית ברירה הבאתי אותה לעבודה, לא היה לי סידור אחר. הבוסית שלי אמרה שהבת שלי עושה פירורים במשרד (קניתי לה בורקס בשביל להעסיק אותה), וש"אמהות עובדות מוצאות סידור לילדים". תמיד אזכור את המשפט האכזרי הזה. אמהות עובדות מוצאות סידור לילדים, ואני לא מצאתי. מה זה בעצם אומר עלי? כלום אינני עובדת? או שמא אינני אמא? מה שבטוח זה שכבר אינני אמא עובדת במשרד ההוא.

מיה