יאיר: פורנו היא ללא ספק המילה הכי חזקה שמתרוצצת ברשת - זוהי המציצנות האולטימטיבית, המחאה הקטנה של כולנו כלפי החומות שבהן אנו נתקלים ביומיום. הזדמנות קטנה להציץ לקרביהם (תרתי משמע) של אנשים זרים. לפוסט הקודם קראתי "פורנו לשבת". לפתע, נחשול עצום של כניסות תקף את הבלוג מכיוון דף הבית של ישראבלוג. גולשים תמימים שחשבו שיזכו לראות אמריקנית בלי שם ובלי בגדים אונסת את השרברב, נאלצו להסתפק ב-400 מילה על התחדשות מוסף הארץ. כולי התנצלויות - זה כלל לא היה מכוון.

היום, לעומת זאת, זה כבר חלק ממחקר אנתרופולוגי - או שמא אייטיב להגדיר זאת כמזימה מתוזמנת היטב למשוך הנה אורחים חדשים (וגם עורכים ישנים). הפעם, לצד האבן השואבת הצבתי את המלה הכי לא מעוררת מינית שרק יכולתי למצוא - ועכשיו נראה כמה אנשים זה ימשוך פנימה. תוצאות מחר.

למען המאוכזבים צירפתי לינק לתמונה של שירי מימון, שזה אמנם לא פורנו, אך יש אנשים שעשויים להפיק מזה עונג מסוים.

סקרים אלימים

בYnet מדווחים על סקר חדש שגילה שהאלימות יותר מדאיגה את הציבור מאשר המצב הביטחוני. זו הדמנות טובה בשבילי לומר שאני מתעב את כל הסקרים הללו שמתפרסמים חדשות לבקרים בתקשורת - גם מסיבות מהותית וגם בשל הנטייה העיתונאית לחפש כותרות מושכות ועקב כך לעוות את מסקנות הסקר.

טעויות נפוצות: 1. לא לבדוק לעומק מהי אוכלוסית המדגם: למשל, אם סקר נערך רק בקרב מי שיש לו רשיון נהיגה, אי אפשר להגיד שהמסקנות שלו תקיפות לגבי כלל האוכלוסיה בישראל, אלא רק לגבי ציבור הנהגים 2. להמציא קשר סיבתי: למשל, אם מסקר עולה שזוגות שעברו לגור יחד לפני החתונה מתגרשים יותר, זה לא אומר בהכרח שזו הסיבה לכך. הסבר חלופי: מי שעובר לגור יחד לפני החתונה הוא יותר ליברלי ותפיסת העולם הליברלית היא זו שמגדילה את הסיכוי להתגרש 3.התעלמות ממגמתיות של סקרים: כשהסקר הוא מוזמן, לא צריך להתפלא שתשובותיו משרתות את הגוף המזמין. סיבות: שאלות מגמתיות ולעיתים הגוף מזמין כמה סקרים ומפרסם רק את זה שטוב בעיניו.

מסקנה: עורכים, כתבים ובעיקר קוראים - הישמרו מדבר סקר.

מעבר לכך, יש לי בעיה מהותית עם סקרים שמתפרסמים בתקשורת. לדעתי, תפקיד העיתון הוא לשקף את המציאות באופן איכותני על ידי יצירת פאזל שמורכב מכל ההתרחשויות של הימים האחרונים. סקר עושה בדיוק את ההפך - תפקידו הוא לשקף את המציאות בצורה כמותנית. כשעיתון מפרסם סקר הוא מפסיק לייצג את המציאות ומתחיל לייצר אותה. לדווח שהציבור בפאניקה זה להכניס את הציבור לפאניקה. לכתוב שבוע לפני הבחירות שמפלגת הגמלאים מצליחה, זה ליצור אופנת הצבעה למפלגת הגמלאים.

אז למה לעזאזל זה טוב? תדווחו על מה שקורה במציאות ותנו לאנשים להבין בעצמם מה זה גורם להם להרגיש....

רוצה להיות חבר של חנה

ואם כבר בייצוג עסקינן, באחרונה נראה לי שהטלוויזיה הפסיקה לנסות לייצג את המציאות. היום היא כבר בעיקר מתעסקת בלייצג את עצמה, מייצגת את עצמה, מייצגת את המציאות. בודריאר קרא לזה סימולקרה, אני סתם קורא לזה אוננות טלוויזיונית. אתמול, למשל, ראיתי את עידן אלתרמן מראיין את חנה לאסלו. שלשום הוא ריאיין את זאב רווח. לכל תוכנית ראיונות מזמינים רק אנשים שגם ככה מופיעים תדיר בטלוויזיה. אם נרפרף בין ערוץ 2 ו-10, נגלה להפתעתנו כל הזמן את אותם אנשים - פעם מחופשים ופעם הם עצמם (גם בסוג של תחפושת יחצ"נית) - והם מחייכים אחד לשני ונותנים צ'אפחות ידידותיות.

מישהו מוכרח להפסיק את זה... ועד שזה ייפסק, אולי תזמינו גם אותי להיות בחבר'ה?

סליחה על מצב הרוח המתוסכל

"קל בחיים, קשה בבלוג"

יאיר