יאיר: אני יודע שמבחנים באוניברסיטה אינם תירוץ, וגם לא חמש משמרות עריכה השבוע - אבל בכל זאת החלטתי להקדיש את שתים עשרה המלים הראשונות בפוסט להתבכיינות על העומס הרב, שמנע ממני לכתוב לאחרונה.

עכשיו, כשהדמעות יבשו, אפשר לחזור ולדבר לעניין. 

בקרוב תמלא שנה להתנתקות, והנה שוב הצבא הישראלי חוזר לשטחי הרצועה. גיחה לרגע או שמא מדובר פה בתוכנית אסטרטגית ארוכת טווח? האם אירועי השבוע האחרון מעידים על כך שפינוי הישובים היה כורח המציאות, אבל להוציא את הצבא זו כבר היתה טעות פזיזה? ואולי הוצאנו את הצבא רק כדי שהמצב יוכל להדרדר אל פי תהום, ואז נאלץ להחזיר לשם את הכוחות בליווי של טיעון בטחוני מוצק? 

לכבוד המאורעות מוסף הארץ מביא שיחות של ארי שביט עם בוגי יעלון, אבי דיכטר, דובי ויסגלס ויוסי ביילין.

ניתן לצדד בהתנתקות וניתן למחות נגדה, אך אין ספק שההתרחשויות האחרונות מציבות אותה באור קצת בעייתי. האם מטח קסאמים על שדרות והפיכת אשקלון ליעד הפצצה הינם כורח המציאות? האם זה עומד להיפסק כאן, או שמא האיום עומד להצפין? האם נסיגה חד צדדית משטחים אכן מקרבים את השלום, או שמא לעיתים הם עשויים לתת רוח גבית לכוחות הקיצוניים וכך רק לפגוע באפשרות למשא ומתן עתידי?

יהיו התשובות אשר יהיו, השאלות הללו אינן נשאלות מספיק, לפחות לא במרחב הציבורי. אנחנו נמצאים בעידן תקשורתי של חיפוש אחר כותרות פשוטות ומעניינות, אך אסור שגם הפתרונות המדיניים יהפכו כאלה. בהקשר זה, ראוי לציון ארי שביט, שמתעקש לרדת לעומק הסוגיה, ולברר באמת מה עומד מאחורי המהלכים שיקבעו את גורלנו. 

משקפים מציאות או מעצבים אותה?

אתמול אישרה הכנסת בקריאה טרומית  הצעת חוק לאסור פרסום סקרים בעשרים הימים שלפני הבחירות.

האם זו פגיעה בזכות הציבור לדעת או שמא מתן הזדמנות לציבור להצביע על פי המצע של המפלגה ולא בגלל מידת האהדה שהאזרחים חשים כלפיה בנקודת זמן מסוימת? תשובות יהיו לכאן ולכאן. האצבע המאשימה, לדעתי, צריכה להיות מופנה כלפי התקשורת.

לאסור על פרסום סקרים זו אכן פגיעה בזכות הציבור לדעת, אך מצד שני לתת למצב כפי שהוא היום להימשך זו פגיעה ביכולתו של הציבור להכריע על סמך שיקולים ענייניים.  לא אכנס לסוגיה המשפטית, וגם לא לסוגיה הערכית של מי מחליט איזה שיקול ענייני - כאן דווקא אמצעי התקשורת הם אלו שצריכים לעשות חשבון נפש. הם אלו שהתמכרו לסקרים, הם אלו שהבליטו אותם, הם אלו שבנו על בסיסם פרשנויות שלמות - ובכך אמרו לציבור זה מה שחשוב. במצב דברים שכזה, מצען של המפלגות הפך כבר מזמן למשהו שאבד עליו הכלח. במקום לחפור בהבדלים האידיאולוגיים, קדחו אל תוך המבנה האישיותי של כל אחד ממנהיגי המפלגות - התוצאות, גם הן בהתאם. את הממשלה הרכיבה מפלגה ללא כל אידיאולוגיה (לפחות לא אחת מוצהרת), שמהר מאד חברה לגוש אחד עם הפתעת הבחירות, שגם אצלה האידיאולוגיה הוא לא אחד המאפיינים הבולטים.

הבחירות האלה המחישו יותר מכל את מה שהיה ידוע לחוקרי תקשורת רבים כבר עשרות שנים: הסקרים משפיעים על יחסי הכוחות לא פחות משהם משקפים אותם. הנהירה ההמונית אחרי קדימה של אחרי המפץ, עוד בטרם הספיקה לבחור מועמדים או להמציא לעצמה מצע,  וגם הצבעת היאוש הגורפת למפלגת הגמלאים של עשרות אלפי צעירים שמאסו בפוליטיקה וחיפשו דרך לנקום במפלגות הגדולות. בשבועיים האחרונים לפני הבחירות הכדור נע בפראות על הרולטה - פעם הירוקים נגעו באחוז החסימה ופעם עלה ירוק, ולרגע אף היה נראה שלתפנית של עוזי דיין יש סיכוי - אך ברגע האמת, בסקר האחרון, היו אלו הגמלאים שפרצו את שני האחוזים המיוחלים בסקרים, וגרפו לכיסם את ההמון המיואש.

חוץ מזה שאת דעתי על סקרים כבר כתבתי מזמן ואין לי כוח לחזור על זה. עמכם הסליחה.

יאיר