יאיר: הקיץ מתחיל וכולם חושקים להעביר כמה שעות בים. אך לא נלך? האם לחוף של מי עדן, לחוף קוקה קולה או שמא לחוף סופר פארם (לחיפאים שבינינו)?

מסתבר שמתחת לשמשיה מבלי שכמעט נשים לב, יותר ויותר חופים הפכו להיות בחסות של חברות מסחריות. איילה צורף מנסה לסקור את המצב בכתבה שיצאה בסוף השבוע ב"הארץ". השיטה היא פשוטה: חברת מסחרית פונה לעיריה ומציעה לה לקחת חוף מוזנח יחסית, ובהשקעה של כמיליון שקל להפוך אותו לחוף מדוגם, כשהדגש הוא שהחוף כולו נהיה פרסומת אחת גדולה למותגי החברה. המרואיינים בכתבה הסכימו ביניהם שבעסקה כזו כל הצדדים נהנים: המותג מקבל חשיפה, העירייה לא צריכה להשקיע אגורה, והרוחצים מקבלים אחלה חוף מבלי להשקיע אגורה (ברוב המקרים). אז מה הבעיה?

אני מעדיף שלא להיכנס כעת לסוגית הפרטת החופים - על זה כתבה יפה שרון קנטור כבר לפני כשנתיים, ואני מזדהה עם כל מלה. גם את נושא הזיהום הסביבתי אדחה לפעם אחרת. 

בהנחה שאותן חברות מסחריות יאפשרו גישה חופשית לחוף, וישבעו באלוקים שהן לא תזהמנה אותו (תוך הפעלת רגולציה של הרשות המקומית), האם כל העסקה הזו באמת לא עולה לנו גרוש? לדעתי, עולה - ועוד איך עולה. קודם כל היא מרגילה את הרשויות שאין סיבה שהן תדאגנה לרכוש הציבורי, כי יש הרי מי שידאג לו יותר טוב. וזה בסופו של דבר אחד מהטיעונים הנצחיים נגד הפרטה.

אך הטיעון השני הוא כבר טיעון לא רק נגד ההפרטה אלא נגד הפרסומות. הפרסומות שנדחפות לכל מקום (כבישים מהירים, אתרי חדשות, טלוויזיה וכו') גובות מאיתנו מחיר כבד. נפשנו העדינה מתעצבת מעולם הדימויים שסביבנו: כשאנו חשים סביבנו אהבה אנחנו הופכים ליותר אוהבים, כשאנו רואים את סמלי המולדת אנחנו הופכים ליותר פטריוטים, וכשאנחנו מביטים על משהו תמים ליבנו מתרכך ומאבד ממעטה הציניות שאופף אותו לרוב.  מכאן שכמו שאמר מארקס (ולטענת נפתלי לפידות, גם אדמונד ברק לפניו) - ההווייה מעצבת את התודעה. והווייה שמורכבת כולה ממסרים פרסומים שהופכים רגשות אמיתיים לקיטש, יוצרת תודעה בהתאם.

כמובן שהאבחנה הזו אינה מאפיינת רק את הפרסומות. לצורך העניין, אם פעם היו לומדים על זוגיות ואהבה מהקשרים של המבוגרים שמסביב - קרי, אבא ואמא וסבא וסבתא - כיום המושג אהבה נלמד גם ממקורות אחרים. מי מאתנו לא חלם לאהוב כמו ברנדה ודילן (בוורלי הילס 90210, לנזירים שבינינו), לקיים יחסי מין כמו ליידי צ'טרלי (ערוץ הסרטים הישן, ימי שישי 1:30 לפנות בוקר), ולהתחתן בסוף כמו מוניקה וצ'אנדלר ("חברים")? אז נכון, כולנו אנשים בוגרים ויודעים לעשות הבדלה ברורה בין מציאות לטלוויזיה, אבל כשיושבים מול המרקע כל כך הרבה זמן ההבדלים מטשטשים. וכך לאט לאט הקודים התרבותיים של הטלוויזיה מחלחלים לתוכנו - ואז בלי לשים לב חלק גדול מהגברים בעולם נמשכים בדיוק לאותן נשים, מנסים את אותן תנוחות בלתי אפשריות מבחינת כוח המשיכה, וכשהם יושבים על חוף הים בלילה עם בחירת ליבם ומסתכלים על השקיעה הם מרגישים שהיא קיטשית מדי.

אז אם הטלוויזיה מסוכנת לנפשנו, הרי שהפרסומות מסוכנות פי כמה וכמה: המסרים הרבה יותר תמציתיים ופשטניים - אהבה למשל, זה עניין של עשרים שניות בפאב, ומשפחתיות זה עסק של שלושים שניות. ומעל הכל המטרות הן מסחריות: נחשוב מה שנחשוב, נרגיש מה שנרגיש, העיקר שבסוף כשנעמוד מול המדף בסופר, נדע לקנות את הבקבוקים בצבע הנכון.

אז כשאתם יושבים על חוף של קוקה קולה, למשל, אתם אמנם לא צריכים לפתוח את הארנק, אך את המחיר הנפשי והתרבותי כבר תשלמו בצ'ק דחוי.

הומו או לא?

מעולם לא הצלחתי להבין את אתר NRG מבית מעריב. תמיד חשבתי שהוא אמור להיות אתר חדשות נוסח Ynet, או משהו בסגנון, אבל אתמול הסתבר לי שכנראה זו לא היומרה. כשהעורך הראשי של האתר מפרסם בעמוד הבית מאמר שעוסק בשאלה האם צריך להציק להראל סקעת (המאמי) שיחשוף את נטיותיו המיניות, כנראה שהחדשות אינן בראש מעייני האתר. אני לא מנסה חס וחלילה לקבוע אם זה רע או לא, אבל זה פשוט משדר משהו. וחוץ מזה, אבי, כשמתעסקים בנושא כל כך הרבה ובצורה כל כך מובלטת זה בדיוק כמו להוציא אותו מהארון. תביא לי בן אדם אחד שקרא את המאמר (שהיה לטעמי ארוך מדי וכתוב בינוני מדי), ולא משוכנע במאה אחוז שסקעת הוא הומו, ואני אהיה מוכן לשיר איתו את "שלכת" על הגג של מעריב.

המחתרת של המחתרת?

האם לולווט יש כפילה\חקיינית\זהות נוספת? הנה בלוג שנתקלתי בו במקרה היום.לא משנה מה התשובה הוא כתוב נחמד. הפוסט על איציק הספר גרם לי לחשוד שאולי היא גרה קרוב לקן חולון מאוחד. האמנם?

שבוע טוב

יאיר