יאיר: היום הודיע שר המשפטים חיים רמון על כך שהוא החליט להתפטר מתפקידו בעקבות כתב האישום שמוגש נגדו. פתאום זה היכה בי - כמה קל להוריד מתפקידו שר בישראל. אני לא חושב שאיש יוכל להאשים אותי בחיבת יתר לאיש שפירק את ההסתדרות מנכסיה, אבל בכל זאת, בחורה אחת התלוננה שהוא נישק אותה במשך שלוש שניות, איש לא היה בחדר באותו רגע, מלתו נגד מלתה.... והופ, שר בכיר מוצא את עצמו בלי משרד ובלי יותר מדי משפטים להגנתו. לך תוכיח....

אני שואל את עצמי, נגיד שהיה שר מסוים שרוצה לחולל רפורמות אדירות שעשויות לפגוע בגוף רב עוצמה, הרי שברגע שהמאבק הענייני היה נוחל כישלון, כל מה שצריך זה לשכנע איזו מישהי לפתות אותו למעוד בלשונו (פיזית ולא מטאפורית), להגיש תלונה נגדו, והרפורמות נקברות עד לפעם הבאה...

אני מוכרח להבהיר: אני לא טוען שזה מה שקרה במקרה רמון (או אפילו במקרה קצב). לרוב הרפורמות המשפטיות של רמון אני אפילו מתנגד. אך מצד שני, זו לא הדרך שבה הייתי רוצה לראות אותן מתמוססות. זה נראה לי קצת אבסורד שתהליכים חשובים (גם אם אני חולק עליהם) ייקברו בגלל נשיקות ברוטאליות, או לחלופין שרמטכ"ל שכשל במלחמה (בהנחה שהוא אכן כשל, ואני לא טוען שכך) יצטרך ללכת הביתה רק בגלל חוסר טקט.... זה אומר רק דברים רעים על ההליך הדמוקרטי..... (כתבתי מאמר שלם על פרשת חלוץ, אך מאחר שהוא אמור להתפרסם מחרתיים בעמודי הדעות במעריב, לא אכנס לנושא כאן. מבטיח להעלות אותו לבלוג בראשון בבוקר) 

רווחה או ביטחון? ואולי שניהם?

ב Ynet טוען היום ד"ר אורי זילברשייד שהימין הכלכלי הוא אחראי מרכזי למחדל הביטחוני. לדבריו, המאבק הביביסטי לקיצוץ התקציבים ובכלל זה תקציב הביטחון הוא שהביא למצב הנוכחי. זילברשייד מאשים את הימין הכלכלי בתוך מה שמכונה מחנה השלום בעזרה אקטיבית לביביהו. בעניין זה הוא יוצא חוצץ נגד הגישה של פחות לביטחון ויותר לשכונות. לדעת זילברשייד, מדינת רווחה אמיתית משקיעה בד בבד גם ברווחת אזרחיה וגם בבטחונם הפיזי, ולא מתיימרת ליצור הנגדה בין שני הדברים. כי הרי בכל מקרה הכסף שייחסך בביטחון, לא יחזור אל האזרחים בתור שירותים חברתיים (חינוך, בריאות וכו'). בסופו של דבר מטרת העל של אותו ימין כלכלי היא קיצוץ התקציב, כל היתר זו רק דמגוגיה. (מאמר קצר. תיכנסו ללינק, תקראו ורק אחר כך תגיבו)

שתי המלצות קטנות לפני שנכנסת השבת

הנה מאמר קצר שכתב חייל מילואים שהשתתף בקרבות בלבנון. עוד לא הספקתי לגבש דעה. בכל מקרה, זה מעניין לקרוא.

ולסיום: המאמר שכתבה אבירמה גולן.  לקרוא! וכל מלה נוספת תהיה מיותרת. הנה תחילתו:

 יאללה, שגיידמק כבר יקנה את כל הצבא", אמר לפני כחודש חובש קרבי בשירות סדיר. "נקבל נשק חדש מהניילון, אחלה אפודים, כתובת יפה על המדים. מי יודע? אולי הוא אפילו יעשה עסקה עם חיזבאללה, שלא יהיה להם כדאי לתקוף". באירוניה פשוטה ומרה הגדיר הצעיר את מצב הרוח של החברה שבה בגר, ואליה ייצא כאזרח. חברה שנכנעה לשיח הכפול - זה של ההפרטה, עם האמונה במפתח הקסמים שיפתור חיש-קל את הסכסוך, ונוכל לחיות מיד בשלום, או לפחות בכיף. השיח הכפול הזה איפיין, במינונים משתנים, חלק נכבד מהחברה. בשאיפה לנורמליות ולחיים טובים אין, כמובן, רע, אלא שבכפיפה אחת עם הסגידה לכסף והאינדיווידואליזם הקיצוני, היא יוצרת ניכור צורם כלפי הזולת, הרחוק והקרוב. השאיפה לשלום איננה דומה איפוא כבר שנים רבות, למה שהיא צריכה להיות - מאבק עיקש וריאליסטי. עגום מזה - היא הולכת ומרחיקה חלקים גדולים בציבור.

באורח פלא, יש לי המון מה לכתוב היום ואפילו גם חשק לעשות את זה.....

אבל נשאיר קצת ליום אחר.... תגיבו, זה חשוב!

יאיר