יואב: פייר? התגעגעתי.

נתחיל. כתב "דה מרקר" לענייני הסתדרות, חיים ביאור, מפרסם היום מאמר נוסטלגי בכותרת "געגועי לעיתונות המפלגתית". בסוף המאמר הוא נוגע בשורש כל הרע בעיתונות הישראלית - עניין ש"לחץ חברתי" מתריע עליו כבר מאז היווסדו. כך ביאור כותב:

"בשורה התחתונה, אין בישראל ולו עיתון אחד שאינו מונע בעיקר משיקולים כלכליים. מי יודע, אילו קמו כאן שניים-שלושה עיתונים פוליטיים-מפלגתיים, בסבסוד של משרד החינוך, אולי היה הדבר תורם להתעוררות של שיח אידאולוגי, על חשבון השיח הסובב סביב תרבות הצריכה וה"מגיע לי".

מערכת "לחץ חברתי" אמנם שמחה מאוד לקרוא טענות שפויות ונדירות כאלה בעיתונות המרכזית, אבל אנו לא מפנים את קוראינו ומנויינו הנאמנים אל המאמר הזה רק כדי שישמעו את אותם דברים בפעם המי יודע כמה. הסיבה שבגללה אנו מביאים כאן את מאמרו של ביאור תגיע מיד לאחר כותרת ביניים נחמדה בשביל הפאוזה.

טירוף במערכת

ובכן, יש פתרון פשוט. כל מה שביאור צריך לעשות כדי להפסיק להתגעגע, הוא לקרוא היום את העמוד הראשון של העיתון שבו הוא עובד. אותו עיתון שפירסם את מאמרו. כי האמת היא, שאין כיום עיתון שמתנהג באופן אידאולוגי ופוליטי יותר מ"דה מרקר". הכותרת הראשית של העיתון הכלכלי המוביל במדינה אומרת כך: "טירוף מערכות: משרדי הממשלה דורשים תוספת של 20 מיליארד ש'". טירוף מערכות! לא פחות. "דה מרקר" פותחים את הכותרת הראשית של העיתון בהבעת דעה מובהקת: שרי ממשלת ישראל משוגעים כי הם דורשים תוספת תקציב. הם מטורפים, אולי אפילו מטומטמים. והארץ היתה תוהו ובוהו.

מתחת לכותרת מופיעה תמונה של עמיר פרץ מחייך, ומעליה הכיתוב הבא בגדול: "פרץ החברתי רוצה עוד 30 מיליארד שקל לתקציב הביטחון". כך ננצל את הכוח שלנו בעיתון כדי לרסק את הקריירה הפוליטית של יריבנו האידאולוגי, המכשול ה"חברתי" שלנו, יו"ר מפלגת העבודה. ניקח תמונה שלו מחייך, נוציא אותה מהקשרה כך שהחיוך ייראה ממזרי וזחוח, נוציא את הנתונים מהקשרם כדי להפוך את הדרישה שלו למוגזמת, ונוסיף את התואר "חברתי" ליד השם שלו כדי לקרוץ למתנגדיו, ולהראות לתומכיו שלמעשה הוא בלוף אחד גדול. הנה, החברתי שלכם דורש תוספת תקציב לביטחון. והרי ידוע שמי שדורש עוד תקציב למשרד ביטחון, גם אם זה אחרי פעולה מלחמתית לא מוצלחת - לא יכול להיות חברתי.

מעל הכותרת הראשית מופיעות הפניות לכתבות שיופיעו ביום שישי במגזין מרקר-וויק. אחת מהן מספרת ש"עמיר פרץ נערך לסיבוב הבא. במפלגת העבודה". הכותרת הגדולה של ההפנייה הזאת היא "רפובליקת בננות" - עוד תואר גנאי מבזה בצמוד לשמו של יו"ר מפלגת העבודה. עד שהחברתי יפול. אגב, מי אמר שהגדלת תקציב הביטחון היא בהכרח צעד אנטי-חברתי? יאיר כתב על זה בפוסט קודם.

הנה כי כן, כפי שהובטח, אפשר להפסיק להתגעגע. יש עיתון מפלגתי, והוא ממש פה, מעבר לכביש. אולי לא בבעלות מפלגה, אבל נגד מפלגה. אפשר למתוח המון ביקורת בשלל נושאים על מעריב וידיעות, אבל אף אחד מהם לא ירשה לעצמו להיות כל כך מוטה אידאולוגית, בעוד שבמקביל הוא מתיימר להיות אובייקטיבי ואפילו מדעי.

כבר לא

בתוך הבלילה הפוליטית והבעייתית הזאת, ממש ליד ההפנייה המשעשעת ל"רפובליקת הבננות" של פרץ, מופיעה הפנייה אחרת לכתבה של עמיתתנו דבורית שרגל, כשהכותרת היא גם שמו של הבלוג שלה, Velvet Underground, שלאחרונה עבר לאתר דה מרקר. בבלוג של חנן כהן, אושיית אינטרנט ישראלית והאיש שמאחורי מיזם וובסטר, התפתח בימים האחרונים ויכוח: האם לאחר המעבר מישראבלוג למרקר עדיין אפשר להתייחס לולווט אנדרגראונד כאל בלוג ביקורתי עצמאי, או שהוא הפך לבלוג לא עצמאי, מערכתי (חלק ממערכת "דה מרקר") כמו הבלוגים של בני ציפר ב"הארץ" וסבר פלוצקר בוויינט.

הסוגיה שסביבה התפתח הוויכוח היא עקרונית, אבל היא עלתה בגלל שאלה מעשית. כהן הירהר בפומבי אם הוא צריך להסיר את ולווט (ובלוגים נוספים שהצטרפו לאתר דה מרקר) מוובסטר - אתר שמטרתו לקדם כתיבה עצמאית ברשת העברית. אם בלוג התקשורת של שרגל הוא בדה מרקר, לא בטוח שהוא עדיין עצמאי. אם יש גוף תקשורתי גדול מאחוריו, שמפרסם אותו ומשווק אותו, הוא לא צריך את הקידום שאתרים עצמאיים צריכים. אני חושב שהחיבור של ולווט למותג "דה מרקר", על שלל המשמעויות הפוליטיות והאידאולוגיות שהוצגו כאן למעלה, נותנת לחנן כהן תשובה.

הפוסטים שם מאוד מעניינים, וגם התגובות. מומלץ למי שמתעניין בקהילת הבלוגים.

חידה

הורדנו מהעמוד הראשון הבא את הלוגו של העיתון. האם תוכלו לנחש באיזה יומון מדובר? התשובה עוד מעט.

קורבנות אופנה

כתבה מאוסה במיוחד היום בעמוד האמצעי של מעריב, שבמסווה של איזה ניסיון צולע להישמע ביקורתי, מפרטת את כל פריטי האופנה והמותגים שאי אפשר לחזור לבית הספר בלעדיהם. עם כל הכבוד לרצון לעשות פרויקטים מיוחדים ומגוונים לקראת פתיחת שנת הלימודים, הכתבה הזאת עברה את גבול הטעם הטוב. אני לא מבין איזה היגיון עומד מאחוריה מלבד הפרסומות לכמה פריטי אופנה מיותרים ומותגים יקרים. אולי בעצם היא מעוררת בתלמידים הצעירים שלנו תאוות בצע, ותאוות בצע היא הדלק של כל חברה תחרותית.

מעצבן, לא? כן.

תשובה לחידה

העיתון של קבוצת "הירש מדיה" (הצופה, מקור ראשון, ערוץ תכלת) שינה בימים האחרונים פורמט ונראה פתאום מאוד מוכר. מעניין אם זה קשור למינויו של עמוס רגב, שהיה ראש אגף החדשות במעריב, לתפקיד העורך הראשי בישראלי. אולי באחד הפוסטים הקרובים נתייחס לעניין הזה יותר לעומק, אבל תחושתנו היא שהטבלואיד החינמי יפגע פגיעה משמעותית בידיעות ומעריב. למה שמישהו יקנה מעריב או ידיעות ב-5 שקל כשהוא עולה לרכבת, אם אפשר לקבל טבלואיד, שנראה כמעט אותו דבר, בחינם? כמה אחוזים מקוראי מעריב וידיעות יעדיפו להשאיר את הארנק סגור ולקחת ישראלי? יש לי הרגשה שהמספר שלהם רק יילך ויעלה.

(אגב, אולי זו גם היתה הסיבה שבגללה העיתון הצעיר לא נכנס לסקר TGI האחרון).

וגדי טאוב פתח בלוג.

- יואב