כמי שמערכת היחסים הזוגית הכי ארוכה שלו היתה לפני 7 שנים ונמשכה שלושה חודשים (עם הפסקה באמצע), קשה לי להביע עמדה נחרצת בקשר לקונספט. הרי ברור לי שיש הרבה מאוד אנשים שלא מצאו אדם שאיתו הם רוצים לבלות את שארית חייהם, ובכל זאת לא מוכנים לוותר על חלום ההורות. כמו כן, זה פותר לא מעט בעיות גם להומוסקסואלים. אך מעניין יהיה להביט על עתיד מוסד המשפחה בפרט ועל דמות החברה בכלל עם התרחבותה האפשרית של התופעה. לא מניחה לי השאלה, האם פירוק מוסד המשפחה (כפי שהכרנו אותה עד כה) אינו חלק מתהליך פירוקם של כל שאר המוסדות האחרים בחברה - להלן ההפרטה.

כיום, הלך הרוח הינו כי חירות משמעה השתחררות מכבלי החברה: חוזי העסקה גמישים (שמפרקים את העבודה המאורגנת ואת זכויות השכירים), גלובליזציה (שמפוררת את מדינת הלאום ומאפשרת להון - בעיקר לו - לנוע בחופשיות) והפרטה (שמעבירה את כובד המשקל של החברה מאלו שנבחרו בשל השקפת עולמם לידי אלו שכללי השוק משחקים לטובתם). האם הרצון להרגיש לא מחייב לכלום הגיע גם לאחד המוסדות העתיקים ביותר - המשפחה? האם היוזמות שארגונים כגון "משפחה חדשה" מקדמים, יהפכו בקרוב ליותר ממפלט לכאלו שהלך הרוח ההגמוני לא מטיב עימם, אלא אפילו למיינסטרים שמאפשר לאדם להיות משולל כל סולידריות? ואני יודע שלנתח משפחה במונחים כלכליים-פוליטיים עשוי להישמע קצת הזוי ומנותק, אך עד כה זה היה אחד המקומות היחידים שאליהם דת ההפרטה לא חילחלה.

האם בנימין נתניהו היה מעז לכנות את אשתו עצלנית כרונית, ואגב כך שולח אותה בברוטאליות לשוק העבודה תוך התעלמות מצרכייה? האם על בניו הוא היה מחיל את גישת ה"יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו"? אני מניח שלא. כי גם לקפיטליסטים כמו ביבי יש גבולות - במשפחה הוא עדיין סוציאליסט. אך השיטה הכלכלית שדומיו ייבאו מחו"ל מסוגלת לגבור גם על שמרנות כמו של נתניהו, ובהוויתה ליצור תודעה של לבד זה הכי טוב - גם על חשבון המשפחה.

ושוב, אמירה נחרצת על הנושא קשה לי להנפיק. איני מן האצים אל החופה ובוודאי שלא מאלו שמקדשים בכל מחיר את הזוגיות המסורתית על שלל גינוניה וסמליה. רק נותר לי לקוות שההתמכרות לפירוק תעבור בקרוב, ואולי גם יתחילו לבנות פה משהו.

הקרב על לונדון

ולסיום, כתבה מעניינת על הקרבות ברכבת התחתית של לונדון. הפעם לא מדובר בעבריינים אלא בעיתוני חינם. בקרוב אצלנו.

יאיר