יאיר: התאפקתי, ושוב התאפקתי, ואז בלעתי קצת רוק, ובסוף הצלחתי לעמוד בהחלטתי לא לכתוב כלום על כך שגאידמק זכה בפרס איש השנה (אני ממליץ בחום להיכנס ללינק ולראות את כל הכתבה הטלוויזיונית - מבט קטן על התרבות הישראלית). כן כן, אני יודע שהוא הגיע רק למקום השני, והפסיד למילואמניקים, אבל כולם יודעים מי פה המנצח הגדול. על תופעת גאידמק כבר כתבתי, ואין לי אנרגיות לחזור על דברי. שימו לב איך האוליגרך החביב עקף בסיבוב את אולמרט, פרץ ואיתן. מי שמסוגל לקבל כל כך הרבה הודעות טקסט, לא יתקשה לגייס לטובתו מספר עצום של פתקיות נייר - כן כן, מהסוג שמכניסים לתוך מעטפה סודית ומשליכים לתוך הקלפי. הו אז, כל אלו שצחקו על שר ביטחון שמתקשה באנגלית, ייאלצו לאכול את הכובע עם ראש ממשלה שצריך דף כתוב כדי לדבר עברית.

לי כל גל נושא מזכרת

אתמול קיבלה הכתבת החברתית של "הארץ", רותי סיני, את אות עמותת "אומץ" על פועלה בתחום. למען האמת, קשה לי לחשוב על עיתונאים אחרים בישראל שראויים לפרס הזה יותר ממנה. כיום, כשעיסוק בסוגיות חברתיות אינו נחשב סקסי, רותי מצליחה באופן תדיר לדחוף סיפורים איכותיים לעמוד הראשון של העיתון, ובאופן מרשים הופכת את החשוב למעניין ותורמת להתפתחותו של השיח החברתי בישראל. לרוב אני לא נוטה להיות כל כך מלוקק, אבל באמת כל מלה טובה מגיעה לה.

אם להודות על האמת, אני מוקיר את רותי סיני לא רק מסיבות מקצועיות גרידא. אני נזכר בימים הראשונים שלי בירושלים - כל חלומותי עלי אדמות היו להתחיל לכתוב ב"כל העיר" (המקומון של רשת שוקן בבירה). חבר עיתונאי אמר לי פעם שאחת התכונות החשובות אצל כתב זו החוצפה. ולכן, בהיעדר ניסיון ממשי או דמיון מפתיע למנכ"ל של העיתון + אותו שם משפחה, כדי להתקבל לעבודה בתחום ראוי להיות חוצפן - כי בסופו של דבר מי שמסוגל להציק לעורך בכיר לא יהסס גם להציק לגורמים בעירייה, לקציני משטרה, למלצריות, לעורכי דין, לפוליטיקאים ובעצם לכל מי שעשוי להחזיק באמתחתו סיפור הראוי לפרסום.

אז התחלתי את המסע המפרך בפלרטוט טלפוני עם המפיקה (להלן אפרת אופנהיימר, כמעט שגרירה), שלאחר עשרים פעמים ששלחתי קורות חיים בפקס ובמייל ("את בטוחה שלא הגיע?") והרבה שכנועים העבירה אותי לעורך החדשות ("אתה חייב לפגוש אותי, אני הדבר הבא בעולם התקשורת"). וכך לאחר לא מעט תלאות (שכללו פרסום טור סאטירה, ומבחן בדמות כתיבת אייטם על פרויקט הרכבת הקלה) הגעתי למשרדו של העורך הראשי. דיברנו כמעט חצי שעה, שבהן התוודתי על כך שאני מתעתד להיות ראש ממשלה מתישהו.

הוא אמר לי שאני נראה לו רציני, וביקש שאתקשר בעוד שבוע והוא כבר ימצא לי תפקיד (בדיעבד סיפרה לי המפיקה שהוא יצא מהשיחה ומיד שאל אותה אם גם היא חושבת שאני דומה לדודי בלסר  הווו, געגועים לימי טרום-מפרצים ונטולי הכרס). ציפיתי לים של סינונים ולבסוף התחמקות מנומסת, אך למרבה הפלא, כשהתקשרתי הוא הפנה אותי לעורכת הכלכלית וסיפר שהנחה אותה למצוא לי תפקיד. "מעניין אותך לכתוב על היי טק ועל תחבורה?", היא שאלה אותי בשיחת הטלפון הראשונה בינינו, והסבירה "שזה מה שצפוי להתפנות בקרוב". סחבק כחכח בגרונו, יודע שמדובר בבליעת צפרדע, אך לפחות כשרה (להבדיל מלא מעט טריפה שעברה מאז בוושטי). 

במשך מספר ימים  נדדה שנתי. בראשי חלפו להן מחשבות על רכבות קלות שנוסעות לאורך חומת העיר העתיקה ועל מפעלים חדשים של אינטל באזור התעשייה הר החוצבים, כשלפתע זה היכה בי - כשאהיה גדול אני רוצה להיות רותי סיני (אהההה, עכשיו אתם מבינים איך לעזאזל זה מתחבר לתחילת הפוסט). מיד התקשרתי לעורכת הכלכלית. "תכירי, אני הכתב החדש שלך לענייני זכויות עובדים", אמרתי לה בטלפון. חמש שניות של שתיקה. "רעיון מצוין", היא אמרה, "אני באמת צריכה כתב לענייני כוח אדם".

חצוצרות המהפכה החלו לנשוף באוזניי. "אל תסכים למינוח הקלוקל", הן לחשו לי, "תהפוך שולחן אם צריך. הרי זה בדיוק משקף את העיוות בסיקור הכלכלי כיום: הכל סובב את בעלי ההון, ואילו העובדים הם רק חומר גלם (כוח אדם) או מקסימום צרכנים". אבל מהר מאוד המחשבות הללו נדמו. הבנתי שזה לא הזמן להפיכות אלימות אלא לעבודה סיזיפית: לחשוף את ניצולם של המאבטחים, להדגים כיצד תרבות הטיפים פוגעת במלצרים ולתת במה למאבקם של עובדים שמפעלם נמכר מבלי שידאגו לזכויותיהם.

אך אבוי. פתאום זה התחוור לי - אני לא ממש יודע איך עושים את כל הדברים הללו. מאיפה בכלל מתחילים? רעד קל חלף באצבעות ידי. אני מוכרח להתקשר לרותי סיני. מחד גיסא חששתי מהלא נודע, אך מאידך ילדות ספוגה בעשרות דחיות טלפוניות מצד המקובלות של השכבה חישלו אותי. אז התקשרתי. פתחתי את השיחה בחנופה והמשכתי בבקשת עזרה. הייתי משוכנע שתיפטר ממני בנימוס, אבל היא דווקא הזמינה אותי אליה הביתה כדי שנוכל לשוחח בצורה יותר רצינית. רותי הקדישה לי אחר צהריים שלם: סיפרה על כתבות מכוננות, הדגימה עבודה עם מקורות ונתנה לי טלפונים של אנשים בירושלים שמתעסקים בתחום.

גם לאחר הפגישה הזו המשכנו עוד להיות בקשר. מדי פעם הייתי מצלצל אליה כדי לשמוע את חוות דעתה על כל מיני סיפורים שהבאתי ושהעורכת שלי חשבה שהם אינם מעניינים איש. היום, כשאני כבר מכיר הרבה עיתונאים בסדר הגודל שלה, קשה לי להאמין שרבים מהם היו נוהגים כמוה. אני מניח שחלק נובע מהאישיות שלה, וכמו כן לא מעט מהתובנה שבכל מה שקשור לסיקור התחום החברתי גם התחרותיות בין עיתונאים מתגמדת לעומת הצורך העז להציף את הסיפורים מעלה. אין לי ספק שהיא ראויה לפרס. כן ירבו כמותה.

משחקים בכאילו

ואם סוף סוף אני קורא משהו בדה מרקר ונהנה ממנו, אז לא אמליץ? הנה לכם, דורון רוזנבלום בניתוח השנה שלא היתה. מומלץ בחום.

זהירות בדרכים

בתקופת המלחמה נרשמו הכי מעט תאונות דרכים מאז החלה המדינה לאגור סטטיסטיקה בנושא. ההשערה: אנשים נשארו דבוקים למקלטים (shelters) ולמקלטים (T.V) ופחות השתוללו בכבישים. למישהו יש הסבר יצירתי אחר?

יאיר