יאיר: אני בטח מאוד לא מודע לעצמי, אם ארבע שעות לפני כניסת יום כיפור עדיין לא מצאתי אף אדם שראוי שאבקש ממנו סליחה, כך חשבתי לעצמי לפני כמה דקות. אז רפרפתי קלות בזכרוני - מצפון עד דרום, מגבוה עד נמוך ומשמן עד רזה - ובכל זאת לא הצלחתי להתביית ולו על שם אחד. ואז לפתע זה היכה בי. דמיוני הפליג לבית רחב מידות בקיסריה (או בצפון תל אביב או במוסקבה), שבאחד מחדריו הצדדים יושב מול המחשב בחור צנום אך שרירי וגולש באינטרנט. הוא מקיש את שמו בגוגל, ולוחץ enter. "בלאט!", הוא מגדף בשצף קצף, תוך שהוא בועט בחתול השחור שמנמנם למרגלות רגליו החסונות, "אני לא מאמין שנינט טייב עדיין מובילה עלי בתוצאות". הוא מוריד את המרכאות מהשמות ולוחץ שוב enter. הפער מצטמצם במקצת, אבל עמוק בלב הוא יודע שהוא מרמה רק את עצמו. "זה בטח בגלל שאנשים לא יודעים איך בדיוק כותבים את השם שלי", הוא מסביר לעצמו בלהט, "אפילו אני כותב גאידמק עם המון טעויות". אבל גם לאחר שהוא מחבר את כל תוצאות החיפוש של כל שגיאות הכתיב, הוא עדיין מתקשה לדגדג את מספר התוצאות להן זוכה אלילת הנוער. 

כעת נותר לו רק להתנחם בתגובות האוהדות שבהן הוא נתקל באתרי החדשות למיניהם. "ארקדי אתה תותך", כותב יוסי מפתח תקווה. "חולים עליך גדייאמק, הלוואי שאולמרט היה עושה אותך שר הביטחון", מפרגנים ציפי ונתן מקיבוץ גן שמואל. "הלוואי שכל העשירים היו תורמים כמוך", כותב אחד המכנה עצמו הפוסע בשביליו. "לפחות 1,300 תגובות לכל כתבה שעוסקת בי", הוא מתמוגג מנחת, "זה היה ממש רעיון טוב לשלם לטוקבקיסטים מקצוענים כדי שיאדירו את שמי ברשת. מי האדיוט שאמר שכסף לא קונה הכל?". משום מה המליצה השטותית הזו מזכירה לו שבקרוב אמור להגיע לבקרו העיתונאי עו"ד רונאל פישר (ולווט, פישר מגיב ב-NRG). ארקדי מציץ ביומן, אך לא מצליח להבין אם פישר מגיע כדי לראיין אותו לתוכנית טלוויזיה או שמא כדי לדבר איתו על אחד התיקים שבהם הוא מייצג אותו. "זה לא באמת משנה", חושב לעצמו האוליגרך תוך שהוא מביט בחרב שתלויה על הקיר מולו וממשיך לגלוש באינטרנט.  

לפתע לוקח אותו אחד הקישורים אל בלוג בשם לחץ חברתי. "יש מי שיוצר לחץ חברתי ויש מי שנכנע לו", הוא קורא באיטיות את כותרת המשנה. "ארקדי שייך ליוצרים", הוא ממלמל לעצמו וממשיך לקרוא: "לא מעשנים, לא צורכים סמים ורק לעתים רחוקות משחקים סנוקר.... הם ממש כמוני. מעניין אם הם גם מתאמנים באמנויות לחימה. אולי אפילו נוכל להיות חברים טובים, הרי יש לי הרבה מאד עיתונאים שאוהבים אותי". אך פתאום נח מבטו של גאידמק על דברי הבלע והנאצה שכתב עליו יאיר טרצ'יצקי, הלוחץ החברתי, בן למשפחת מעריב. להפתעתו, זה קרה יותר מפעם אחת. חזיז ורעם, לא מדובר פה במעידה רגעית. לחלוחית עדינה החלה להצטבר בזווית עינו הימנית. לפתע, כאילו ללא כל אזהרה, פרצו הדמעות את גבול הרשתית וזרמו כנהר קוצף אל עבר עצמות הלחיים הבולטות של האוליגרך. "אני תורם ומשקיע, וזה מה שמגיע לי?", תמה גאידמק, "מה לעזאזל עשיתי ליהודי הצעיר הזה שהוא מבקר אותי בכזאת בוטות - האם בכך שהחלפתי את המדינה בדאגה לאזרחים זה אומר שאני נותן יד לפירוק מדינת הרווחה? האם כעת פקידי האוצר והפוליטיקאים מפריטים הכל בידיעה שמי שיוותר משולל כל זכות חברתית יוכל לפנות לארקדי ולדומיו, וכך לקבל בחסד וברחמים את מה שמגיע לו בצדק ובכבוד? ואיך הוא מעז לחשוד בי שאני מנסה בעזרת ממוני לקנות את חירותי ואולי אפילו כסא בכנסת או שמא כורסא מעור צבי בשולחן הממשלה?".

מאז שניצב יוחנן דנינו האשים אותו בהלבנת הון, ארקדי לא הרגיש כל כך פגוע. אולי בעצם רק כשחיילי המילואים עקפו אותו בטקס איש השנה. מצד שני, אז הוא ידע שזה הכל בולשיט ושמדובר בטקס יחצ"ני ודביק שמיועד ליצור מין אחדות מזוייפת בעם, כי זה מה שהציבור רוצה, וכשהציבור מרוצה אז הוא גם צופה יותר, קונה יותר ובכל זאת מרגיש שאין לו מספיק. וחוץ מזה, בסוף הוא זכה מקום שני, שזה ממש מכובד בהתחשב בעובדה שמי שעקף אותו זה לא ממש בן אדם. תכל'ס גם אמנון דנקנר עשה לו כבוד והזמין אותו לבמה להעניק את הפרס, מה שאומר בעקיפין שהוא המנצח הגדול. אפילו את אולמרט ופרץ הוא הצליח לעקוף בלי יותר מדי בעיות.

 "אני מוכרח ללבן עם הטרצ'יצקי הזה את העניינים", אמר לעצמו גאידמק תוך שהוא מנגב מפניו את הדמעות בעזרת שרוול המקטורן, "אני בטוח שאם הוא יכיר אותי טוב יותר, דעתו עלי תשתנה ללא היכר. הרי בסופו של דבר אני עולה חדש וגם הוא בן לעולים חדשים". (כן, אני מניח שמי שמכיר אותי מגחך לעצמו וחושב שלעולים מארגנטינה היה הרבה יותר קל להשתלב בחברה הישראלית. אבל תנו לי להזכיר לכם שבתקופת הטרום רב תרבותיות והקדם טלנובלות, אי שם בתחילת שנות השמונים, להיות ילד שלהוריו קוראים מירטה וחורחה זה היה בכלל לא גזעי).

וכך, גאידמק אזר אומץ והתקשר אלי. אני בדיוק נימנמתי, כשהטלפון צילצל. "אנחנו צריכים לדבר", הוא אמר לי מצדו השני של הקו. לא היה כלל צורך שיציג את עצמו, או אפילו יפרט את מטרת השיחה. כבר הרבה זמן אני מחכה שזה יגיע, וכעת הזמן להתמודד עם העוולות שגרמה לשוני המשתלחת ללא רחם באותם בעלי הון שרק טובת החברה לנגד עיניהם. "בוא ניפגש באמצע הדרך", הצעתי לו. הוא הסכים. השעה היתה עשר וחמישים דקות. בשמיים כבר נצנצו אלפי כוכבים. פסעתי דרך ארוכה מאד ברגל, והמתנתי לו כבר קרוב לשתיים עשרה דקות, אבל הקפדתי לא להתקשר אליו לנייד. "אני שומר מצוות", הוא אמר לי מבעוד מועד, "אין טלפונים ביום כיפור, תחכה לי בסבלנות". נאלצתי לסמוך עליו שיגיע. בתחילה קצת חששתי שהצרפתים ניצלו את הצום כדי לחטוף את האוליגרך האהוד, אך כעבור מספר רגעים ראיתי אותו מתקרב, כשעל פניו המבט הביישני שזה מכבר הפך לסימן ההיכר שלו. "יאיר, נכון?", הוא פנה אלי בהססנות. "כן ארקדי, זה אני", השבתי לו נפעם מהפגישה המרגשת. נפלנו האחד בזרועות השני, כמו שני גברים שזה עתה חזרו מהקרב.

"אני מצטער שאני משתמש בהון שלי כדי לרכוש אהדה בלתי מוגבלת בקרב הציבור תחת כסות של פילנטרופיות וציונות חסרת גבולות", הוא אמר לי כשדמעות חונקות את גרונו. "אתה האחרון שצריך להתנצל", אמרתי לו, "אני ממש הגזמתי עם הציניות שלי לגבי האופן שבו בעלי ההון משתמשים בעוצמתם הכלכלית (באופן מודע אך לפעמים גם בצורה בלתי מודעת) כדי לעצב את החברה באופן שישמר את מעמדם ואת כוחם ויגדיל את רווחי העסק שלהם, תוך שהם מסמאים את עיני הציבור הרחב לגבי מטרותיהם האמיתיות". שנינו לקחו נשימה ארוכה, שואפים לריאותנו אוויר צח שהגיע ברוחות מכיוון הים.

"ארקדי, תסלח לי", אמרתי לו רגע לפני שנפרדו דרכינו. הספקתי לראות את החיוך שנסוך על שפתיו, ואז הוא נעלם אל תוך האפילה. נזכרתי בסיפורו האלמותי של י.ל פרץ (אין קשר לעמיר, ככל הידוע לי), שבו דווקא הילד התמים הצליח לפתוח את שערי שמיים בעזרת דקלום אותיות הא"ב. הסתכלתי מעלה אל עבר הרקיע. הכוכבים ניצנצו אלי כיודעי סוד. חייכתי אליהם בחזרה, והתחלתי לצעוד בחזרה אל ביתי.

חשבון נפש מוצלח לכולם, וצום קל לצמים

יאיר

נ.ב 1 

הנה קישור לראיון עם ארקדי גאידמק ב-NRG 

נ.ב 2

הפוסט נכתב לפני כניסת יום כיפור, וכולו מבוסס על דמיוני הפרוע