יואב: בסביבות יום כיפור, אי אז לפני שבוע, עשיתי עם עצמי ישיבת מערכת, וניסיתי לחשוב על רעיון לפוסט סליחות מקורי. סליחות עם הומור, עם פלפל, עם ערך מוסף. שמנויי לחץ חברתי יהיו מבסוטים, וירגישו שקיבלו משהו מיוחד. סקרתי בראשי את כל מעלליי מהשנה האחרונה, וזה לקח לי בערך חצי דקה. בסוף הגעתי למסקנה הבאה: מכיוון שאני אדם נחמד למדי ונוח לבריות, אני צריך לבקש סליחה בעיקר על דברים שלא עשיתי השנה. למשל, שלא נאבקתי מספיק באלה שצריך להיאבק בהם, שנמנעתי מעימות כשהיה עלי להתעמת, שוויתרתי לעצמי או לאחרים כשהייתי צריך להתעקש.

בסוף הרעיון הזה לא יצא לפועל. יאיר כתב פוסט סליחות מקורי ומצוין משלו, שלקח את מערכת היחסים הסבוכה בינו לבין גאידמק צעד נוסף קדימה. אני יכולתי לנוח קצת מיום כיפור עמוס בעבודה, ולהשלים לבד את חשבון הנפש. לא עברה יממה, וכבר מצאתי את עצמי שוב נמנע ממעשה שבמבט לאחור הייתי צריך לעשות. אני מדבר, כמובן, על כך שבכתבה על המסיבה הסודית ביום כיפור לא ציינתי שמדובר ב"מנזר" התל אביבי. זו היתה סוגיה עיתונאית ערכית, לא מכריעה אבל די מעניינת, שעשיתי בה את הבחירה הלא נכונה. ולא שיניתי את דעתי רק בגלל כתבת ההמשך הזאת בעיתון תל אביב, שבה שם המקום מוזכר בחופשיות נינוחה.

חשבתי אז, שלא כדאי לסכן את בעל המקום בקנס או בצו סגירה, לשם כתבה על המהות והמשמעות של יום כיפור בתל אביב. לו היה לי זמן רב יותר לחשוב ולהתייעץ עם אחרים, הייתי כנראה מקבל החלטה הפוכה ומציין את השם. מוסר ההשכל הוא שהשנה, כנראה,  אהיה קצת פחות מנומס.

מערכת יקרה

ולרגל השנה החדשה החלטתי גם, שמעכשיו אשתדל לקרוא מדי יום את מדור מכתבים למערכת בהארץ. הנה למשל המכתב של פרופ' מיכאל וינגרטן מאוניברסיטת תל אביב: "יום אחד כתבה ראלי סער על אמנה חדשה שמטרתה למנוע מרופאים לפרסם תרופות, ולמחרת התפרסמה כתבה אחרת שלה, שבה ד"ר מייק דרשר ממליץ שימוש בתרופה מסוימת תוך ציון שמה המסחרי ובליווי תמונת האריזה. האם אין זה פרסום גלוי על ידי רופא לתרופה בשמה המסחרי? האין בכך נתינת יד להפרת האמנה?"

צודק, מה לעשות? הכתבה על האמנה כאן, הכתבה על התרופה כאן.

אין גבול

בעוד ארגון עיתונאים ללא גבולות מגדיר את השנה האחרונה כ"רעה מאוד לחופש העיתונות בעולם", מגיע הרצח המטריד של העיתונאית הרוסיה אנה פוליטקובסקיה, שהעזה למתוח ביקורת על הנשיא פוטין (ב-2001 כתבה מאמר ל"הארץ" על המלחמה בצ'צ'ניה). לפי הנתונים של הארגון, למעלה מ-160 עיתונאים יושבים בימים אלה בשבי או במאסר. בנוסף, בשנה האחרונה נהרגו כ-53 עיתונאים, ומאות אחרים סבלו מאלימות ואיומים. ואצלנו? סביר, אומר אחד מבכירי הארגון, סביר בהשוואה לסוריה.

לדעתי, יותר משהשלטון מגביל בישראל את חופש העיתונות, מגביל אותו המבנה הכלכלי. כלומר, מה שפוגע בחופש הפעולה העיתונאי הוא לא מעורבות ממשלתית, אלא חוסר מוחלט ביוזמה ואחריות ממשלתית, שהפקיר את המקצוע לרדיפה הפרטית אחרי ההכוח, הון וההתייעלות. דווקא עיתון שמסובסד על ידי המדינה - בכספי משרד החינוך, לדוגמה - ולא יהיה כפוף אך ורק לאינטרסים כלכליים, יכול לעשות טוב לחופש העיתונות ולדמוקרטיה.

מעניין בהקשר הזה לעקוב אחרי ההתפתחויות האחרונות בלוס אנג'לס טיימס של חברת טריביון הבינלאומית. בסוף השבוע האחרון פוטר מו"ל ומנכ"ל העיתון, ג'ף ג'ונסון, לאחר שבחודש שעבר תמך בעורך העיתון וסירב לדרישת טריביון לפטר עובדים (אחרי שבחמש השנים האחרונות כבר פוטרו 200 חברי מערכת מתוך כ-1,200). הנה מאמר מעניין מהיום של מייקל קינסלי, עיתונאי אמריקאי בכיר שערך בעבר את עמודי הדיעות בלוס אנג'לס טיימס, ומסביר בדיוק מה קורה שם.

סחר בבני אדם