שלום רב-  כרמל  מהבלוג הידוע :דוקטור בלוג 

שמי X ואני מייצג חברה העוסקת בשיווק באינטרנט וביחסי ציבור בזירות שיחה באינטרנט. אנחנו מנהלים מספר מותגים ישראליים ובינלאומיים. אנחנו רואים בכותבי בלוגים עיתונאים לכל דבר ועניין. לכל בלוגר עשרות ומאות אלפי קוראים והוא מתפקד היום כ"עיתונאי החדש" וכמנהיג דעה. בזירה המסורתית, עיתונאים מקבלים חדשות לבקרים קומוניקאטים ומוצרים חדשים, על מנת להתנסות בהם ולעדכן את הקוראים שלהם אודותם.

באותו אופן, אנו מבקשים לקיים איתך שיתוף פעולה דומה: אנחנו נשלח אליך מידי פעם בפעם קומוניקאטים ומוצרים, ואת תדאגי לספר עליהם לקוראיך. לא לא, אין לנו עניין להתערב בתוכן. אנחנו באמת רוצים שתבחני את הדברים ותכתבי עליהם ככל העולה על רוחך.

העבודה מול בלוגרים כמוך, היא חדשנית בעולם ובארץ בפרט. אנחנו מאמינים שבמידה ופעילות מסוג זה תצלח ותתפתח,  נצליח – ביחד איתך - לנסח שיטות תגמול לבלוגרים ולהעצים את הבלוג, חשיבותו ותכניו. (הרי בסופו של דבר את רוצה להשאיר את הקוראים שלך מעודכנים, בדיוק כפי שעושה זאת העיתונאי מידי בוקר כשהוא בודק מיילים או רץ לפקס).

כפיילוט, אנחנו מעוניינים לשלוח אליך חבילת מוצרי טיפוח ופינוק של מותג ידוע (לא דוגמיות!). על מנת לעשות כן, אנחנו מעוניינים בהסכמתך לקחת חלק בפיילוט וכן את הכתובת המדויקת למשלוח המוצרים. ערכת הטיפוח תגיע אליך בדואר רשום, בליווי מידע על המוצרים. כל שעליך לעשות, יהיה להתנסות במוצרים ולכתוב עליהם כל מה שבא לך. כן כן, ממש כל מה שבא לך.

בשלב הראשון, נא השיבי למייל זה וכתבי לנו אם יש נכונות מצידך לקחת חלק בפרויקט הזה ולמסור לנו את הכתובת למשלוח החבילה וכן את פרטי התקשרות נוספים איתך, ככל שאת מעוניינת לתת אותם.

לחברה, אגב, קוראים Twisted

הנה ג'וליאנה, בלוגרית שקיבלה את המכתב והסכימה. ופה מאזינה ברקע, שגם לה הציעו, אבל בגלל בעיות גרפיות בבלוג לא הבנתי את עמדתה. גם אריאלה רביב שנמצאת אי שם ברשימת הפעילים קיבלה ונראה לי שהיא שוקלת את הנושא בחיוב. השמועות אומרות שגם פוסי גאלור קיבלה ולא בעניין, אבל לא מצאתי לכך כל עדות בכתובים. ושנייה לפני שהעלתי את הפוסט, שהתחלתי לכתוב בצהריים המוקדמים ובגלל העבודה בדסק נגררתי איתו עד לארבע בבוקר, יואב הסב את תשומת לבי שכתבו על זה בגלובס. הנה גם התייחסות לעניין בבלוג של רן רימון  ובבלוג של שירה חורש, שכתבו את הכתבה.

עדכון: גם דודה מלכה קיבלה וסירבה. היא אפילו כתבה על זה פוסט משעשע. וגם ש. כהן מזגנים ברשימת התפוצה, ועושה רושם שהיא די מבסוטה מהעסק. גם האחת, רק האחת קיבלה הצעה אבל היא טוענת שאין לה זמן לזה.

על תמרוקים ומהפכות

קודם כל, נעלבתי שלא רואים בי וביואב פוטנציאל פרסומי. אכן, אנחנו ידועים ככאלו שמעדיפים את חידוד האינטלקט על פני טיפוח הגוף. אבל דווקא השימוש בפרספקטיבה החברתית שאנחנו מציעים עשוי למתג  את תחליב הפנים כפריט חובה בארון התמרוקים של המהפכן הצעיר. ולגופו של עניין, לדעתי המכתב הזה מייצג לא רע בכלל את השינוי הכלכלי המהותי שמביא איתו האינטרנט.

בעשורים האחרונים, עם המעבר של רוב עבודת הכפיים למה שמכונה העולם השלישי, כלכלת העולם המערבי מתבססת יותר ויותר על תעשייה של שירותים ושל תקשורת. אם פעם אמצעי התקשורת על שלל גווניהם (קולנוע, טלוויזיה, עיתונים וכו') היו נחשבים מוצר, וצרכני התקשורת היו הלקוחות, עם השתכללות האינטרנט התמונה השתנתה במקצת. היכולת למנוע מהצרכן נגישות למוצרים נהייתה בעייתית: ניתן להוריד סרטים ודיסקים שלמים באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים, ניתן לקרוא עדכונים און ליין דרך אתרי החדשות - וכך כל מי שהחזיק בטכנולוגיה הישנה מחפש דרך חדשה לשמר את מעמדו בתחום. 

מי הצרכן ומי המוצר?

בלימודי תקשורת תמיד מזכירים מו"ל ידוע שהסביר לעיתונאים שהעסיק, שאם עד עכשיו הם אגרו חדשות כדי למכור לקוראים, כעת הם אוגרים קוראים כדי למכור למפרסמים. (מקווה שלא קלקלתי לגמרי את הציטוט, אבל אני מאמין שהמסר הכללי הובן). וכך עבר מרכז הכובד של מימון התקשורת מהצרכן למפרסם. לכאורה, הצרכנים מרוויחים - כך לפחות מאמינים חסידי כלכלת השוק - הקורא מקבל את אותן ידיעות רק שמישהו אחר מממן אותן ולא הוא. בפועל אין מתנות חינם. התלות של המדיה במפרסמים משפיעה גם על התוכן שהם מייצרים (הנה דוגמא קיצונית לכך מהזמן האחרון).

אך הבעייה בקשר הגורדי שנוצר בין מייצרי התוכן למפרסמים אינה טמונה רק בכל מיני לחצים פסולים וברורים. הפחד הגדול שלי הוא לא ממה שמתבצע בחדרי חדרים, אלא ממה שקורם עור וגידים במסתרי התודעה. הכלכלה החדשה שנוצרה, שמבוססת בעיקרה על פרסומות, גובה מהצרכן מחיר גבוה בעשרת מונים ממספר השקלים שהיה משקיע בעבר בקניית עיתון יומי. המחיר הינו השתלטות של הפרסומות ושל האינטרסים המסחריים על המרחב התרבותי. במקום דימויים שמשרתים את הדת, הלאום או לחלופין את האדם שבמרכזם, אנו נאלצים לספוג אל קרביינו דימויים שהם כלי שרת של תרבות הצריכה. בית זה קוטג', שמחת חיים זה ספרייט ומשפחה זה בנק הפועלים. גם צבע הוא כבר לא רק צבע: כתום זה אורנג', אדום זה קוקה קולה וסגול זה סלקום.     

התכנים הפרסומיים כבר חדרו לשלטי החוצות, לחופי הרחצה, לעיתונים, לתוכניות הטלוויזיה ועכשיו רוצים להזריק לנו אותם גם לתוך הבלוגים. לעניות דעתי, צריך להגיד לזה לא, ובאופן התקיף ביותר. לא נסכים להיות משווקים מורשים של חברות מסחריות, לא ניתן להם להפוך אותנו למכונה לייצור דימויים מעודדי צריכה - כשנכתוב על אהבה נתכוון לאינטימיות בין שני אנשים ולא לשיחת ועידה במחיר של דקת זמן אוויר. הפרסומות הן צ'ק דחוי: היום נחסוך כסף אבל מחר נשלם בדלדול הרוח. לפחות את הבלוגים בואו נשאיר מחוץ למשחק.

יאיר

נ.ב

בתגובות מבטיח להוסיף על כל נושא הקומוניקטים. מבטיח