יואב: תמונת מצב: "אלון מוליאן, מנכ"ל Twisted, מספר כי החברה הכינה רשימה של 300 בלוגרים מובילים בישראל, וההצעה הנוכחית הופנתה לכ-70 מהם. "20 בלוגרים ובלוגריות הסכימו לכתוב על חבילת טיפוח מסוימת ששוויה 300 שקל, ומאז אנחנו מוצפים בפניות".

נניח.

כל הסיפור הזה על ניסיון של חברת פרסום לדחוף את המוצרים שלה לבלוגים הזכיר לי טקסט מצויין על תופעת פאריס הילטון, שהגעתי אליו דרך מאבד תמלילים. הטקסט מנסה להסביר איך האשה הנבובה הזאת עלתה לגדולה, ואיך זה עזר למפרסמים ששיתפו איתה פעולה להרוויח. הוא נפתח בדברים שאמרה הילטון לאחר שנעצרה בחודש שעבר על נהיגה בהשפעת אלכוהול: "שתיתי מרגריטה אחת, וגוועתי ברעב כי לא אכלתי כל היום. אולי הגזמתי קצת במהירות ועצרו אותי. פשוט הייתי נורא רעבה והתחשק לי In-N-Out Burger".

עצם האזכור - לא לטובה ולא לרעה - של מותג הקציצות האמריקאי, שהשתלב באופן טבעי כל כך בדבריה של הילטון, מתואר בטקסט כאסטרטגיית השיווק החדשה. פרסום באמצעות בני אדם, באמצעות הדיאלוג. איך היא עשתה את זה? "היא דיברה על אנשים אחרים", נכתב שם, "היא הזכירה את מעצבי הבגדים שלה, המועדון שאליו היא הולכת, מי עשה את הסוודר לכלב שלה, בלי שום ערובה שתקבל על כך תמורה. היא פשוט זרקה קישורים. למעצבים ולבעלי המועדונים לא לקח זמן רב עד שהבינו שהילטון היא לוח מודעות מהלך. ואז הם אימצו אותה".

בלי ביקורת טובה, בלי ביקורת רעה, היא רק הזכירה את המוצר. מזכיר לכם משהו? בטח שכן, זה מזכיר את המכתב המפורסם: "כל שעליך לעשות, יהיה להתנסות במוצרים ולכתוב עליהם כל מה שבא לך. כן כן, ממש כל מה שבא לך". כל מה שצריך לעשות הוא להזכיר.

גם אני נגד הפרטת בתי הכלא. הילטון ברגע מביך במיוחד                                                        (צילום במקור: jackace)

מסתבר שיש מרחק קצר מאוד בין פאריס לישראבלוג. זו הרי התפתחות טבעית וצפויה. מכיוון שהתוכן ברשת הולך ונעשה מבוסס גולשים (web 2.0), חברות הפרסום מתחילות לשתף איתם פעולה, עם האנשים (שיווק 2.0). ואם המהלך של חברת Twisted (מעוותת, בעברית) יעלה יפה, סביר להניח שנראה חברות פרסום נוספות פולשות לתוך הבלוגריה. אלה שישתפו איתן פעולה ויאזכרו את המותגים, לא רק יקבלו חבילות טיפוח חינם, אלא גם יזכו, סביר להניח, ברוח גבית מהמפרסמים. כמו פאריס הילטון, אין כאן תמורה ממשית, אין שוחד. אבל למה לא להרים טלפון ולבקש מהמפיקה של "מיי בלוג" בערוץ 2 להזמין לראיון איזה בלוגרית מצחיקה וכשרונית, שדואגת גם לשלב בתחכום את כל המוצרים שהיא מקבלת?

אני פסימי, כי בינתיים הפרסום תמיד מנצח, ומשתלט על כל מרחב שאפשר להציב בו שלט, להדביק עליו סטיקר או לאזכר שם של מותג. כמו עדר ג'יפים עירוניים שמחריב כל פיסת טבע שבו הוא עובר. מרווח הנשימה הולך ומצטמק, השוליים מצטמצמים. האפור דוחק את הירוק. אני יכול להבין ילדה בת 12 שתשמח לקבל שמפו מתנה, אבל לא מבין איך בלוגרים ותיקים ואושיות אינטרנט שונות לא רואים את חשיבותה של הסוגיה הזאת מעבר להחלטה הפרטית של כל כותב, ואת הפוטנציאל שלה להרס התמימות והקהילתיות שנוצרה כאן.

תום ניסח את זה יפה בטוקבקים לפוסט הקודם, לתשומת לבה של המגיבה אריאלה: "מה שמצער במיוחד הוא שכל אחד מהבלוגרים שאליהם פנו, מקבל את ההחלטה על בסיס החלטה אישית - וקשה להאשים את אלה שעל בסיס זה אינם רואים נזק גדול בהחלטה חיובית - אבל התוצר הסופי עולה בהרבה על סך חלקיו. זו הייתה יכולה להיות הזדמנות נדירה להפגין קהילתיות מהסוג החיובי, ובמקום זאת כל ההחלטות מתקבלות באופן שהוא כמעט אינדיבידואלי לחלוטין".

יואב