יאיר: מי לא מפחד מאלימות? אני, בטוח מפחד. דקירה בירך, שבר של בקבוק בירה לכיוון העורק הראשי, או אפילו סתם סטירה לפנים - אין ספק שכך או כך זה לא נעים לחטוף מכות. למזלנו גם בכנסת מבינים שמוכרחים להילחם בתופעה. הבעיה מתחילה כשצריך גם למצוא פתרונות. זה, למשל, מה שרוחמה אברהם יו"ר ועדת הכנסת מציעה: לחוקק חוק שיאסור פעילות של פאבים החל מהשעה 2 בלילה. מעבר לכך שהחוק עשוי לספק ליואב חומר לכתבות על "הפאב הסודי שפתוח גם בשלוש בבוקר", יש פה גם איזה אבסורד מובנה באופן הטיפול בבעיה. אני נוטה לכנות את זה סינדרום ג'וליאני – טיפול באלימות על ידי צמצום זכויות הפרט, במקום על ידי הרחבתן.

כבר דובר רבות על ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודולף ג'וליאני, ועל האופן שבו הוא טיפל בפשיעה שהציפה את התפוח הגדול. ג'וליאני האמין בתיאורית החלונות השבורים. משמעותה היא שבסופו של דבר גם הבעיות הגדולות ביותר מתחילות מהעבריינים הכי קטנים. זאת אומרת, שאם המשטרה לא תחמיר עם נערים שזורקים אבן על חלון ושוברים אותו, זה ייצור אווירת הזנחה בשכונה, יצוצו חבורות של נרקומנים, יביאו איתם כנופיות של סוחרי סמים – והופ, בלי לשים לב הפשע המאורגן שולט ברחובות.

הפתרון של ג'וליאני היה להחמיר את אכיפת החוק עוד מרמת העבריינות הזניחה ביותר, גם על חשבון פגיעה בזכויות אדם. אז אט אט הועלה תקציב המשטרה ורחובות ניו יורק, בעיקר בשכונות המצוקה, התמלאו בכחולי מדים. בתקופתו ירדה אמנם הפשיעה בעיר ב-57 אחוזים, אך יחד עם הירידה באחוזי הפשע הובילה מדיניות השיטור האגרסיווית שלו לניכור גובר ולחוסר אמון בין הקבוצות הסוציו-אקונומיות החלשות לבין זרועות אכיפת החוק.

מזכיר לכם משהו?  רק בשבוע שעבר ביפו שוטר מג"ב ירה למוות בצעיר פלשתיני (וגם שיקר שנפלט לו כדור). השוטר היה חלק מכוח שתיגבר את פעילות האכיפה בגבול בין תל אביב ליפו, במסגרת ניסיון להוריד את הפשע באזור. כן כן, גם בפלורנטין הם מסתובבים. המחסנית כבר בנשק, רק ליתר ביטחון כמובן. הנה המשטרה מספרת על התוכנית. פה יש מאמר על זה בוואלה. והנה מאמר אחר ב- Ynet.

אז מצד אחד זה מוריד את הפשיעה, ומצד שני מכניס מימד של אלימות ממוסדת כלפי אזרחים. האם המטרה מצדיקה במקרים אלו את האמצעים? לדעתי לא. הפתרון הקל להתמודדות עם אלימות היא שימוש ביותר אלימות. אך כמו שלימדה אותנו ההיסטוריה בלא מעט מקרים, זה לא בהכרח עובד: מצד אחד מדובר בפגיעה בזכויות אזרח ובהגבלת חירותו ומצד שני שימוש בכוח רק מחזק את התודעה האלימה של הציבור, ומביא לעוד אלימות שמנותבת לכיוונים אחרים.

הצעת החוק של ח"כ אברהם אמנם שונה מהגברת כוחות השיטור, אך בד בבד נגזרת מאותה תפיסה בדיוק, והיא זו שגם תורמת להנצחת הבעיה. על פי תפיסה זו, כדי להילחם באלימות יש צורך לפגוע בזכויות האזרח. הפעם זה בחופש העיסוק, פעמים אחרות פוגעים בחופש התנועה ובחירויות אחרות. לדעתי, הפתרון דווקא נעוץ במדיניות שמרחיבה את זכויות אזרחיה. במקום להזניח את הנוער על ידי פגיעה במערכת החינוך, ואז לפגוע בו פעם שנייה דרך החמרת הענישה כשהוא מדרדר לפשע, ראוי יהיה לנתב משאבים רבים לטיפוחו עוד מגיל צעיר.

במקום ליצור עובדים מתוסכלים שמשתכרים שכר נמוך שמותיר אותם עניים ומגדיל את סיכוייהם (ושל בני משפחתם) להפוך לעבריינים, ראוי יהיה להיאבק על שיפור התנאים של השכירים בישראל, גם במחיר השקעה ממשלתית או חקיקה. זה יהיה יותר מוסרי, ואולי אפילו יותר זול (מוקדש לתכליתיים שבינינו). אך במדינה קפיטליסטית כמו במדינה קפיטליסטית, להשקיע באזרח זו מלה גסה – בשביל זה יש את כלכלת השוק. רוחמה אברהם, כמו אמא טובה, יודעת לשים פלסטר. אך לדאבוני, בשביל מקרים כאלו צריך רופאים (ואני לא מדבר בהכרח על ח"כ אריה אלדד). האלימות בישראל צריכה לעבור טיפול שורש ולא רק סתימה, והשורש נעוץ בחינוך ובתנאים החברתיים, שמהם המדינה מתנערת בהדרגה.

רוחמה יקרה, אנשים לא הולכים מכות רק בגלל ששתו כוס בירה. האלכוהול הוא רק חלק מהנסיבות, אולי אפילו מעצים אותם במקצת. במעט הפעמים שאני יוצא ללגום איזו כוס שיכר (גילוי נאות: בגלל שעות העבודה במעריב, לרוב זה קורה אחרי 2 בלילה), איני מרים יד על איש. כשאני עצוב, האלכוהול מציף אותי במלנכוליה, וכשאני שמח הוא מכניס בי אווירת שטות שובבית. כך, אני מניח, הוא משפיע גם על אחרים. ומי שגם ככה מתוסכל ואלים, הרי שהאלכוהול יתרום להחצנת הדחף. אך להילחם באלכוהול זו שגיאה, המלחמה צריכה להתמקד באלימות עצמה ובטיפוח האזרחים.

והנה לך טיפ בחינם: אם בימים הקרובים יגיע אליך איזה יועץ או מקורב ויציע לך תוכנית פנטסטית למיגור האלימות ממגרשי הכדורגל, פשוט תגידי לא! את שואלת למה? כי לבטל את משחקי הכדורגל בישראל, ישיג את התוצאה הרצויה, אבל זה פשוט לא פתרון.

סתומים בלחץ

ונעבור לדברים קצת יותר קלילים. זוכרים שסיפרנו לכם על חברת טויסטד שפנתה לבלוגרים בהצעה קוסמת: אנחנו נשלח לכם מוצרים יקרים בחינם, ואתם תכתבו עליהם בבלוג שלכם? זוכרים שאני ויואב הזדעזענו וביקרנו בכל מקום אפשרי את הקונספט, שהפך בינתיים לשיחת היום בישראבלוג (והספיק לדעוך)?

שלשום ב-2:56 לפנות בוקר מערכת לחץ חברתי הופתעה לקבל במייל הודעה מהחברה הנ"ל:

הנושא: שת"פ טויסטד

אם אתה מעוניין גם להצטרף

אתה בטח כבר מכיר את המכתב-אז אין טעם שאני אצרף אותו

פשוט שלח לי את הכתובת שלך

ותשתתף איתנו בפרויקט

לילה טוב.

אני מוכרח לציין שהתבלטתי לא מעט לפני שהכנסתי את הקטע הזה (כדרך אגב הפוסט עולה באיחור של יום כי אתמול בבוקר נפלתי שדוד לאחר לילה ללא שינה). אין לי ספק שנציגי החברה קראו את מה שכתבנו (אני אפילו יודע את זה בוודאות), ומכאן שהם יודעים שאנחנו מתנגדים בתוקף לפרויקט, ומה עוד שיואב ואני מאמינים ביופי הטבעי שלנו, ולכן אין שום סיכוי שנשתמש במוצרי טיפוח או נקדם להם מכירות. אז מה לעזאזל הם רוצים מאיתנו? ישנן האופציות הפשטניות: או שמדובר בבדיחה בינונית או שאולי מדובר במישהו שישב בביתו, אכל משהו, עישן משהו, ואז שלח את המייל מבלי להבין מה הוא עושה.

אך יש גם את האופציה שמבחינתי היא ההגיונית, תשמע חתרנית ככל שתשמע: אותה חברה הבינה שאכן כיום אין כבר ידוע לשמצה – אלא רק ידוע או לא ידוע. הם הבחינו בכך שעל אף שלחץ חברתי העביר ביקורת על התופעה, הוא גם נתן לה חשיפה עצומה יחסית לישראבלוג. ועכשיו, הסערה קצת חלפה. אז מה יכול להיות טריגר טוב יותר לעלותה מחדש, מאשר לשלוח לי מייל מעצבן שכזה. ואני, מהפכן חמום מוח, ישר מגיב כאחוז אמוק, ובלי לשים לב נותן לאותם משחיתי תרבות עוד פרסומת חינם.

כדרך אגב, תום כתב על כל הפרשה פוסט מעולה (ואני לא אומר את זה רק בגלל שהוא שיבח את מה שאנחנו כתבנו). תקראו.

מתנה לשבת

ולכל מי ששרד עד עכשיו, הנה צ'ופר: שיר שכתבו חברי להקת ש.מ.מ.ל לכתבת ערוץ 10 נסלי ברדה , שגם משתייכת לרשימת הנשמח לפגוש (בצד שמאל). הנה המלים, ופה השיר המלא עם לחן והכל. ניתן להגיע גם דרך הקישור בצד שמאל. מומלץ בחום.

שבת שלום

יאיר