יאיר: הימים ימי תחילת הסתיו. בחוץ נושבת רוח ירושלמית קרירה, והעתיד צופן בחובו שלל מועדי ג' באוניברסיטה - עונש לבלוגרים שבחרו להעביר את הקיץ בהתעסקות בהפרטת בתי סוהר ולא בלימוד למבחן בשיטות מחקר איכותניות. ברקע כל זה, העדכון הדליל בימים האחרונים נובע מהתעסקות מערכת לחץ חברתי בפרויקט חשוב שעומד להתחיל כאן בשבוע הבא. פרטים בהמשך. בינתיים נזרוק לכם עצם: מהיום אפשר להגיע אל לחץ חברתי גם דרך הכתובת lahats.org.  מכל הסיבות שהוזכרו למעלה צפוי היום פוסט קצר מתמיד. עם הקוראים הנאמנים הסליחה.

כמובן שלא נעים לחדור אל תוך חיי המין של אדם אחר, אבל במקרה של יגאל עמיר זו כבר נהייתה סוגיה ערכית. יתייחד או לא יתייחד - זו השאלה. ראש השב"כ יובל דיסקין קבע שבהתייחדות עצמה אין שום סכנה ביטחונית, ובעקבות כך אושר ליגאל ולריסה להיפגש בין כותלי הכלא ולעשות ילד. שר הביטחון עמיר פרץ מיהר להודיע כי הוא מתנגד לכך בתוקף. מבחינתו, לא צריכות להיות שום הקלות למי שרצח ראש ממשלה.

אני עומד מהצד ומתקשה לנקוט עמדה חד משמעית. בואו נתחבט בזה יחד.

מצד אחד אומר הרגש: יגאל הזה, ארור יהיה. רצח ראש ממשלה, היכה בדמוקרטיה, חיסל את השלום, ועכשיו גם לתת לו להביא ילד לעולם?! האין זו דריכה על רגשותיהם של בני העם היושב בציון?  

מצד שני טוען ההיגיון: אולי בכלל כל ההתעסקות ביגאל עמיר כסמל נובעת מרצון לנקמה, וכך הפך רוצח ראש הממשלה למין בובת וודו שדרכה מתועל התסכול הלאומי למקומות לא פרודוקטיוויים בעליל? האם פרצופו הזחוח של עמיר בבית המשפט הוא כל שנותר ברשותנו מחשבון הנפש הלאומי? כנראה שכן. את ההסתה שכחנו מזמן. האדישות שהפגין הציבור בכל התקופה שקדמה לרצח - והיא שהפקירה את השיח הציבורי לאותם קיצוניים - כבר פרחה מזכרוננו. וכשלא מבינים את המציאות לאשורה, הכי פשוט כנראה להידבק לכל מיני סמלים ריקים מתוכן - הפעם זה יגאל עמיר. תבינו, זו לא ההפרטה המטורפת שמסכנת את עתיד החברה הישראלית, אותנו גם לא מדאיג הקיפאון המדיני עם הפלשתינים שמביא להתחזקות הקיצוניים בשני הצדדים - הבעיה מתחילה ונגמרת באותו משגל קצר של לריסה ויגאל.

גם על זכויות אדם ההיגיון מדבר: האם בשם רגשותיהם של אזרחים רבים יש למדינה זכות לאסור על אדם להביא ילד לעולם, ולצורך זה למנוע ממנו התייחדות חד פעמית עם אשתו? לדעתי מזמן התאהבנו בכוח הענישה. לפעמים יש בזה גם מין סאדיזם מסוים. בתקופה האחרונה קיבלתי כל מיני מכתבי שרשרת מכל מיני גאונים נאורים שמצאו את הפתרון לכל תחלואי החברה. זה תמיד מתחיל מתיאור נכון על איך האלימות מתפשטת לכל חלקה טובה. ואז לפתע היא חודרת גם לסגנונו של הכותב, שממהר להציע שכל מי שירים יד על מישהו אחר ייכנס לכלא לכל החיים. מי שיגנוב יירקב בצינוק, ועל רצח יש רק גמול אחד ראוי - עונש מוות.

כך מאמינים אותם פובליציסטים לעת מצוא שנוכל למגר את האלימות מקרבנו - על ידי אלימות ממוסדת של המדינה. ואילו אני, מתיפייף שכמותי, מאמין שאלימות מביאה עימה עוד אלימות. לדעתי, פגיעה בזכויות אדם של פושע, גדול ככל שיהיה, צריכה להתרחש רק כשיש בכך שמירה ישירה על ביטחון הציבור, ולא כהרתעה ובטח שלא כנקמה. 

נראה לי שסיימתי את ההתחבטות. כל התעסקות ברוצח המתועב רק הופכת אותו לסמל בקרב מי שמאמין ששלמות הארץ מקדשת אלימות. תנו ליגאל להתייחד ותתעסקו בביטול חוק ההסדרים - אותי זה הרבה יותר מפחיד.

שבת שלום

יאיר