יואב: מאז סיום המערכה האחרונה בלבנון, רבות נכתב כאן ב"לחץ חברתי" ובמקומות אחרים על היעדים שלה ועל התוצאות שלה. הכוונה היא, כמובן, לנסות להבין מה בדיוק עבר עלינו בין ה-12 ביולי ל-14 באוגוסט, איך התמודדנו עם האירועים אז, ומה אנחנו צריכים ללמוד מהם לעתיד. בסוף השבוע שמתי לב לשתי ידיעות פוסט-מלחמתיות - אחת ב"הארץ" ואחת במעריב - שכל אחת מהן חשובה מסיבות אחרות, ולכל אחת תהיה מידה מסוימת של השפעה על האופן שבו הפרק הקשה הזה ייכתב בספרי ההיסטוריה.

בכתבה בחלק ב' של "הארץ" חשף זאב שיף את מסמך היעדים הרשמי, שצה"ל הגיש לממשלה יום אחרי חטיפת החיילים בגבול הצפון. כל מי שעדיין מתחבט בשאלה היכן המלחמה הזאת ממוקמת (מבחינת ההישגים הצבאיים והמדיניים שלה) בציר שבין הצלחה לכישלון - ראוי שיקרא את הכתבה הזאת. את תוצאות המערכה צריך להשוות ליעדים האמתיים שלה, ולא להצהרות (המטופשות, בחלקן) של פוליטיקאים.

היעדים הרשמיים במלחמת לבנון השנייה, מתוך "הארץ"                                                                                      

יותר מאלף מלים כתב שיף, בניסיון לשפוך עוד קצת אור על מה שקרה באותם ימים. הכתבה שלו חשובה לא כי היא נותנת לצה"ל ציון סופי - מצטיין, עובר או נכשל - אלא כי היא מראה שהסוגיה הזאת מורכבת יותר, וכי היא מערערת על הנטייה האוטומטית להתייחס למלחמה כאל כישלון מוחלט. לכן, היא גם מערערת על הצורך הדחוף בחלקים מסוימים של הציבור לצעדים דרסטיים והרסניים (כמו תנועות המחאה שקוראות להתפטרות של כל ההנהגה). לצערי, למלה אחת במעריב יש כיום השפעה ציבורית רבה יותר מאלף מלים של זאב שיף.

הנה כותרת מעמוד 4 של מעריב ביום שישי:

במעריב לא צריכים לחכות לבדיקות ולחקירות, וכנראה שכבר הקימו ועדת חקירה משלהם. המסקנה: נכשלנו. נדמה לי, שהאגביות שבה המלה "כישלון" מופיעה בכותרת עושה נזק תודעתי גדול הרבה יותר לעומת כותרת (דמיונית) אחרת, שהיתה פוסקת "המלחמה היא כישלון". הכותרת השנייה נשמעת הרבה יותר פרשנית ודעתנית ולכן באופן טבעי יוצרת מידה מסוימת של התנגדות ומחשבה ביקורתית אצל הקורא. האגביות והטבעיות שבה זה נכתב בכותרת במעריב, מחלחלת לתודעה בשקט וביעילות כמו מחבל מיומן, ומתנחלת לה שם בבטחה. הכישלון הוא נתון. ואולי, בגלל מחסור בזמן או בתשומת לב של עורך, עוד כמה אנשים יצטרפו למחנה הייאוש ויקראו להרוס ולפטר.

אבל אי אפשר באמת להאשים את העורך, וספק גדול אם הוא בעצמו החלטי כמו הכותרת שנתן. הרי אני יודע איך זה: הזמן אוזל, הלחץ גובר, ראש הדסק נושף בעורפך, ודורש למצוא לסיפור כותרת שנונה ומרגשת של שש מלים. גם את התירוצים כבר כולנו מכירים: צריך לבלוע צפרדעים, צריך לעשות פשרות וכו'. הנימוקים האלה אולי מתקבלים על הדעת בכתבות חשובות פחות - אבל לא כשמדובר בעניין מהותי ורגיש כמו התפישה של אירוע מכונן וטראומתי בציבור הישראלי.

מה שמטריד באמת הוא השלווה המייאשת שבה חיים זה לצד זה טקסי חשבון הנפש של העיתונות על הסיקור הבעייתי של המלחמה, והמצב בשטח, במערכות העיתונים, שקשה להאמין שישתנה בקרוב. אפשר לעשות כמה כנסים שרוצים, ולהודות בכמה טעויות שצריך, ולכתוב מאמרים וכתבות בעין השביעית על איך ולמה וכמה טעינו. בינתיים, ממשיכים לרדד את העבודה העיתונאית משיקולי רווח ורייטינג, וממשיכים לשלם פחות מדי לעיתונאים. הגיל שלהם והמיומנות שלהם יורדים יחד עם רמת השכר, וכותרת מזיקה כזאת היא דוגמה אחת להשפעה של כל אלה. בפעם הבאה יהיה בדיוק אותו דבר. אתם יודעים, נו, הכלבים נובחים וגו'.

יואב