יאיר: אתמול ולווט אנדרגראונד המליצה על הכתבה של שלמה רז בנושא ההפרטה בקיבוצים, ששודרה שלשום באולפן שישי של ערוץ 2. ולווט המליצה אז אני נכנסתי (חובה להיכנס!). ברמה המקצועית גרידא, אין ספק שמדובר בכתבה ערוכה היטב, שיודעת לפרוט על המיתרים הנכונים, עם פסקול מרגש ומרואיינים שיודעים לספק את העבודה. אך ברמה האישית התמונה שהציג רז צרמה לי מאוד.

קודם כל התמונה צרמה לי כי היא היתה אמיתית, וכל מי שערכי השיתוף עומדים לנגד עיניו אינו יכול שלא לכאוב כשהוא רואה את החלום ומנגד את שברה של הגשמתו. אך מצד שני צרמה התמונה בעיקר מפני שרז חטא באחד הדברים שהביא חלק לא מבוטל מהתנועה הקיבוצית אל חורבנה (הפיזי או הערכי) – שימוש בשיח הקפיטליסטי כדי לשקף את מערכות היחסים בין החברים. אך הפרספקטיבה של רז אינה שונה מכל התייחסות אחרת של התקשורת לסוגיות חברתיות. המנטרה השלטת כיום היא שכל מה שלא יעיל – דינו מוות. הבעיה היא שזה כבר לא נתפס כהבעת דעה או כתפיסה ערכית, אלא הוחדר על ידי חסידי כלכלת השוק כעובדה מדעית מוגמרת. הצופה הממוצע שיושב בסלון ביתו לא מקבל שום כלי להבין מדוע יש זכות קיום למקום שבו אדם "מתפרנס מחלוקת פנימיות לאופניים" (כך תיאר את זה עיתונאי חבר קיבוץ מסדה שדיבר בכתבה).

כיום במסגרת העניין המחודש של התקשורת בקיבוצים שוכחים דבר אחד חשוב: הקיבוץ קם קודם כל כדי לעצב מערכות יחסים שונות בין בני אדם, כדי לעצב חברת מופת שבה אדם לאדם אוהב ולא בהכרח זאב. הניסיון הקיבוצי היה קודם כל רצון לקחת את כל מה שיפה במשפחה ולהרחיב אותו לעוד אנשים. כמו במשפחה, גם הקיבוץ חייב להיות יעיל במידה מסוימת, אך יעילות אינה אומרת בהכרח הפרטה ואינה מחייבת החדרת שפת כלכלת השוק אל תוך מערכות היחסים בין האנשים. את הבעיה המחישו היטב דבריו של מזכיר המשק של קיבוץ גבת לאמנית שלומית כהן: "הכישרון שלך מצוי בתחום, שלי כקיבוץ אין יכולת לעזור". לא אנסה לשפוט את כהן ואת רצונה או חוסר רצונה לעבוד, אך המלים שבחרתי להדגיש מדבריו של המזכיר לא מותירות בי ספק איזה שיח מאפיין כיום חלק נרחב מהקיבוצים. אולי כבר עדיף להיפטר מהכינוי הארכאי מזכיר, ולעבור לביטוי המכוער אך המשקף – בוס.

אני לא הייתי מספיד כל כך מהר את החלום. הערכים שעמדו בבסיסו עדיין פועמים, זאת למרות שחלק גדול מהקיבוצים שניסו להגשים אותם התנערו מהם. אפשר להאשים את החינוך, להזכיר את המשבר הכלכלי של תחילת שנות השמונים, או לקונן על הלינה המשותפת, אבל אסור להגיד שרעיון השיתוף והאחריות ההדדית נכשל – רעיונות אינם נכשלים, ביצועים כן.

"הסוציאליזם נכשל אחרי שלושה דורות והקפיטליזם ניצח", אמר למצלמה דובי בן ארי, מנהל בית מלון של קיבוץ כפר בלום, והוסיף "אני חושב שהקמנו פה קפיטליזם נאור". כמובן שמי שחושב שהקפיטליזם הקיבוצי החדש נאור, הוא זה שיצא מההפרטה כשידו על העליונה, אבל בן ארי לא יוצא דופן. גם מנהל מפעל מקיבוץ אחר מסביר שלמרות שהוא משתכר 40 אלף שקל (ברוטו הוא מדגיש) בזמן שחברים אחרים בקושי גומרים את החודש, עדיין יש בקיבוץ מיסי קהילה שבעזרתם לכולם יש רשת ביטחון מינימאלית. מאוחר יותר הוא כבר מסביר שכיום כל אחד רוצה להיעזב לנפשו, ובעקבות זה גם המיסוי יצטרך לרדת לאורך השנים. תהרגו אותי, אבל אני לא מצליח להבין למה בכלל קוראים לזה קיבוץ.

אבל משום מה בתקשורת לא מתאמצים להראות את הקיבוצים שאצלם שיתוף עוד לא הפך למלה גסה. זה לא סקסי מספיק, וכנראה לא מסתדר עם אופנת לפרק כל מה שהוא קולקטיבי במדינה הזאת. ואולי במכוון או שלא במכוון, רז יצר כתבה דיכוטומית, שמורכבת מקיצוניות: העבר הנוסטלגי לעומת ההווה הטראגי והציני, השחור-לבן של אז מול הצבע של היום, החלום מול המציאות, הקפיטליזם מול הסוציאליזם. וכשהכל כל כך דיכוטומי להתעסק בשאלות על קיבוציות נותר בין שעשוע זול לבין התרפקות על העבר. משהו בונה כבר לא ייצא מזה.  

רציתי לכתוב פוסט קצר ולבסוף הארכתי ונכנסתי לנושאים שלא תכננתי עליהם מלכתחילה. כמובן שהנושא טעון, ויש עוד אלפי מלים וזוויות להוסיף. מראש אני לוקח סיכון שכל מיני קיבוצניקים לשעבר ישמחו לפתח דיון שבו הם תוקפים אותי על תמימותי הבלתי מתפשרת, ותוך כדי יזכירו לי שהם חוו סוציאליזם מגיל אפס, והם כבר שכחו את מה שאני עוד לא הספקתי ללמוד. נו, ניחא. העיקר שתגיבו.

סוף דבר

ולפני סיום בשורה טובה: לאחר חמישה חודשי קיום, לחץ חברתי נכנס סופסוף לרשימה המורחבת של הבלוגים הפעילים בישראבלוג, בכפיפה אחת עם ילדות בנות שלוש עשרה שהתמקצעו על פוטושופ, צעירים אחרי צבא שמנסים למצוא כמה שיותר בחורות, ומתבגרים חביבים שמעלים לרשת תמונה של כל שערה חדשה שצמחה להם על הגוף. אך אל חשש, יואב ואני לא ניתן להצלחה המסחררת לעלות לנו לראש. נמשיך לאכול באותן חומוסיות, נשחק כדורסל עם החבר'ה בשישי בצהריים, ולא נעזוב את העבודות שלנו במערכות העיתונים. מצד שני, זו עשויה להיות נקודת פתיחה טובה לפרויקט מיוחד, שהעסיק אותנו רבות בחודש האחרון, ויתפרסם השבוע בלחץ חברתי. כן כן, השבוע. לא נמרחים עם זה יותר.

יאיר