את מנת החדשות הראשונה שלי הבוקר קיבלתי מרזי ברקאי. עידן קוולר, הכתב של גל"צ בכנסת, דיווח מספרד על "משחק השלום", שאירגן מרכז פרס. כדורגלנים ישראלים ופלשתינאים בקבוצה אחת נגד אסופת שחקנים שנולדו באנדלוסיה. גם שלמה שרף, מאמן הנבחרת לשעבר, היה שם. "שרף לא טורח להסתיר את האמת שלו על אברהם גרנט", פירשן קוולר. אני הקשבתי והזדעזעתי.

האם זו עילגות גרידא, או שמא הרלטיוויזם חדר לחיינו הרבה יותר עמוק מכפי שניתן לתאר? על פי מילון רב מלים אמת היא דבר נכון, מדויק ונאמן למציאות. אם כך, המושג "האמת שלו" חסר כל משמעות. לאדם אין אמת שהיא רק שלו – הפרספקטיווה היא שלו, המסגור הוא שלו, הדעה לגבי הדבר היא שלו – אבל האמת היא של כולם, או בעצם של אף אחד. כנראה אחד הדברים הקולקטיוויים האחרונים שישארו.

אך מושג "האמת שלו" או לחלופין בתצורה הניו אייג'ית שלו, "האמת הפנימית", אינם רק עיוות לשוני או עשב שוטה שצמח בערוגת השפה העברית. האידאולוגים הפוסט-מודרניסטיים מאמינים שאין אמת אחת, וכל מי שיאמר אחרת הרי שהוא עושה זאת כדי לדכא אחרים. לתפיסתם אין מציאות מוחלטת, אלא רק הבניות שמשרתות קבוצות מסוימות ופוגעות בקבוצות אחרות, ולפיכך גם אין אמת אחת – לכל אחד יש את האמת שלו.

השרי אריסונים למיניהם אימצו את האידאולוגיה הזו בחפץ לב. אם אין מציאות מוחלטת הווה אומר שאין גם טעם לנסות לשנות אותה. מהפכה חברתית היא כבר ממש לא באופנה, היום מתמקדים בשינוי פנימי – שם הרי נמצאת האמת.

(הרגע הודיעו במערכת הכריזה שהאוניברסיטה נסגרת עוד חמש דקות בגלל השלג. אז נסתפק בזאת. מקווה שמאוחר יותר, נספיק להוסיף עוד כמה קישורים חשובים).

ולקוולר, להבא עדיף שתגיד "שרף לא טורח להסתיר את הדעה שלו על אברהם גרנט" או לחלופין פשוט תאמר "לשרף אין בעיה להודות שהוא שונא את גרנט". האמת היא שזה נשמע הרבה יותר טוב.

יאיר