[סר האמפרי, מתוך הסדרה "כן אדוני ראש הממשלה"]

יואב: אתמול קראתי ב"הארץ" ידיעה קצרה של הכתבת מזל מועלם, על מחקר חדש שלפיו המנגנון הפקידותי בישראל צובר כוח על חשבון המנגנון הפוליטי. כלומר, שהשפעתם וכוחם של עובדי המדינה הולכים ומתעצמים על חשבונם של נבחרי הציבור, השרים וחברי הכנסת.

המחקר הזה מתפרסם בספר שיוצא ממש עכשיו, ונקרא "ביורוקרטיה כפוליטיקה". כתבה אותו דינה זילבר, עורכת דין במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. מכיוון שהנושא נשמע לי חשוב, במיוחד בהקשר של חוק ההסדרים שהוא הדוגמה האולטימטיווית לפקידים שמכתיבים מדיניות לנבחרי ציבור חלשים, סרתי אתמול בערב לאוניברסיטת תל אביב לכנס שנערך לרגל צאתו של הספר.

הדוברים המעניינים יותר באירוע היו השופט בדימוס מישאל חשין, דמות חשובה במאבק בחוק ההסדרים מזה כמה שנים, וחבר הכנסת גדעון סער מהליכוד, שהשנה הצטרף ללוחמים בחוק, אבל כשהיה יו"ר הקואליציה בתקופה שבה נתניהו היה שר אוצר, עזר להעביר את חוקי ההסדרים השערורייתיים והגדולים ביותר.

בניגוד לסער ולחשין שישבו על הבמה, ישב לו בקהל, בין האזרחים, הסטודנטים והעיתונאים, ירון זליכה, החשב הכללי במשרד האוצר. זליכה נמצא בימים אלה בעיצומו של מאבק מאוד חריג ומאוד מתוקשר נגד השר שלו, שר האוצר אברהם הירשזון. למעשה, המחלוקות הקשות בין הירשזון לזליכה בעניין אי תשלום השכר ברשויות ובפרשת בנק יהב, הם דוגמה קיצונית (וטובה) למתח שבין פקיד לנבחר ציבור, לגבי קביעת המדיניות של משרד ממשלתי.

מי קובע את הדרך?

הכנס נפתח בקטע שנון ומופתי מתוך "כן אדוני ראש הממשלה", שממנו גם לקוח המשפט המופיע בראש הפוסט הזה. בקטע מסבירים שני פקידים בכירים במשרדי הממשלה הבריטית לפקיד שלישי, מדוע עליהם לשמור מידע קריטי בינם לבין עצמם, ולא למסור אותו לשרים ולראש הממשלה. הפוליטיקאים עסוקים בעצמם, בתקשורת ובבוחרים, הם אומרים לו, ולכן עדיף שהפקידים המקצועיים, המומחים, יקבלו את ההחלטות, ואז יגרמו לנבחרי הציבור לאשר אותן במניפולציות שונות.

(מתוך כן אדוני ראש הממשלה)

על פניו זה נשמע כמו טיעון הגיוני, במיוחד כששרים בישראל מתחלפים כל כמה חודשים בגלל קואליציות לא יציבות, ובאמת עסוקים חלק גדול מהזמן בניסיונות הישרדות ובספינים תקשורתיים. אלא שכאשר הפקידות הולכת ומתחזקת, ומשרד האוצר הוא דוגמה מצוינת לכך, עשוי להיווצר מצב שבו הדברים מתנהלים באופן פשוט בלתי דמוקרטי. העוצמה של עובדי הציבור ביחס לרפיון הדרג הפוליטי הביאה למצב של קביעת מדיניות כלכלית-חברתית המנוגדת לדעת הקהל (כמובן שיש גם מי שמרוויח מזה, מעודד את זה, ומשקיע מאמץ בהחלשת כוחן של הכנסת והפוליטיקה).

חבר הכנסת סער התבטא בעניין הזה בדיוק. לדבריו, אף על פי שהשיקולים החברתיים היו גורם מאוד מרכזי בהצבעה בבחירות האחרונות, ואף על פי שהשלטון מורכב ממפלגות שהציגו סדר יום "חברתי" יותר, כמו הגמלאים, העבודה ואפילו קדימה, המדיניות הכלכלית לא השתנתה אפילו במקצת. שרי אוצר באים והולכים, אמר סער, אבל המדיניות של משרד האוצר נשארת בדיוק אותה מדיניות. זו דוגמה טובה, לדבריו, למדיניות שמוכתבת על ידי פקידים במקום על ידי נבחרי ציבור.

כמובן שהוא גם התייחס לחוק ההסדרים כמכשיר שעובדי המדינה משתמשים בו כדי לעצב את המשק ולהגביר את כוחם על חשבון חברי הכנסת והשרים. שאלתי אותו מהקהל למה חברי הכנסת הצביעו אתמול – כמו ב-20 השנים האחרונות – בעד חוק ההסדרים, אם כולם יודעים וכולם אומרים שהוא מחליש את הכנסת ומחזק את הפקידים. זה לא שמצמידים להם אקדח לרקה, אמרתי לו.

הוא ענה שאמנם אין אקדח אמיתי לרקה, אבל יש אקדח פוליטי. הוא כמובן התייחס לעובדה שאם חוק ההסדרים לא עובר אז הממשלה נופלת, אבל זו תשובה חלקית מאוד, שממש לא סיפקה אותי.

אחריו, גם השופט חשין התייחס לעניין, וגם הוא קצת איכזב. חשין אמר שפשוט אין לו מושג למה חברי הכנסת מצביעים בעד חוק שמחליש אותם ופוגע בהם. הוא השתומם והתפלא. "הייתי לפני כמה חודשים בדיון בכנסת והתווכחתי על חוק ההסדרים עם קובי הבר", הוא סיפר, והניח שישנו איזשהו מנגנון פוליטי שלוחץ על חברי הכנסת לאשר את חוק ההסדרים.

הרמזים של זליכה

במשך כל הדיון חשין יצא נגד האופן שבו כמה מהדוברים על הבמה ומהקהל הציגו את הפקידים. לדבריו, עובדי המדינה לא עושים שום דבר במחשכים, ולא עושים דבר על דעת עצמם. ואם הם קובעים מדיניות, השר הממונה עליהם הוא הבעיה. "נערי האוצר הם אחראים רק כשהשר אינו כשיר", הוא אמר, "יכול להיות שהם קובעים [מדיניות], אבל זה מכיוון שהשר עוסק בדברים שאינם רלוונטיים. קובי הבר אינו מקור הרע, הוא מגיש את ההצעות שלו לכנסת".

היו לו כמה מלים טובות לכנסת, שלדבריו צימצמה השנה את חוק ההסדרים באופן משמעותי. "הרשות המחוקקת נעשתה רלוונטית יותר השנה בנושא חוק ההסדרים. הכנסת הצליחה לסנן מהחוק כמה נושאים שלא היו בעניין", הוא אמר.

דיברו שם על אגף התקציבים באוצר, על מועצת מקרקעי ישראל ועל המועצה המייעצת לסל התרופות, כדוגמאות לגופים פקידותיים שמקבלים החלטות מאוד מהותיות אף על פי שאינם מורכבים מנבחרי ציבור. הדוברים העלו כמה פתרונות אפשריים למצב הזה. פתרון מרכזי אחד היה מינויים פוליטיים, שלמרות הקלון שדבק בהם, עשויים במקרים מסוימים דווקא להגביר את הדמוקרטיה בתנאי שהם נעשים ביושר ובשקיפות. הרי אם יום אחד ימונה למשרד האוצר שר חברתי יותר, טבעי שירצה להחליף את פקידי המשרד – או לפחות כמה מהם - באנשים בעלי תפיסת עולם שתתאים לזו שבגללה הוא נבחר. אחרת איך הוא יוכל לעבוד?

ירון זליכה ביקש לשאול שאלה מהקהל, אבל נדמה לי שהוא לא באמת חיכה לתשובה. הדברים ששאל הרגישו כמו עוד חץ מרומז ששלח לכיוונו של שר האוצר הירשזון על רקע המלחמה המוזרה ביניהם. "מה קורה", הוא שאל את האנשים על הבמה, "כשהפוליטיקאים רוכשים חברים במנגנון הפקידותי, ומכניסים חברים לתוך השירות הציבורי, ואז מבקשים לעשות פעולה בלתי תקינה? מה לעשות כשכוחם של שומרי החותם, כמו היועץ המשפטי לממשלה או החשב הכללי, לא מספיק? ומה קורה אם המקורבים האלה יגיעו עד לתפקיד החשב הכללי או לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה?". זמן קצר אחרי ששאל את השאלה, עזב זליכה את האולם.

בסוף הכנס רצתי אחרי חשין כדי לספר לו על פרויקט חוק ההסדרים שזה עתה תם (אבל לא נשלם). בדרך אליו עצר אותי חבר כנסת מישראל ביתנו, שהאמת? בכלל לא ידעתי שקיים. אלכס מילר, שמו. הוא והדובר שלו דיברו איתי כמה שניות, ובינתיים חשין נעלם במגרש החנייה של האוניברסיטה. לא נורא, פעם הבאה.

יואב