בעודנו מתלבטים מה לכתוב בנוגע לאישורו של חוק ההסדרים 2007 בכנסת בשבוע שעבר, קיבלנו שני קטעים מתוך הפרוטוקול של מליאת הכנסת בדיונים על חוק ההסדרים ועל התקציב. על דוכן הנואמים: חברת הכנסת שלי יחימוביץ' (שגם שלחה את הקטעים במייל) בשני נאומים קצרים אך מלוטשים, שמתמצתים את העניין כולו על הצד הטוב ביותר.

שקלנו אם ראוי שלחץ חברתי ייתן לחבר כנסת כזאת במה והגענו למסקנה, שבמקרה זה דבריה של ח"כ יחימוביץ' גם חשובים וגם מהווים המשך ישיר למאבק מתמיד שהיא ניהלה נגד חוק ההסדרים ולמען צמצומו וביטולו. הם מאפשרים מבט מעניין אל קרבי העבודה הפרלמנטרית, מנוסחים באופן הרהוט והענייני ביותר שאפשר (יחימוביץ' ממשיכה להיות עיתונאית), וחוסכים לנו כתיבת פוסט. אז לא להתעצל ולקרוא. למיטיבי הלכת ממתין למטה שיר שבוע חדש.

זה מה שקרה ב-2 בינואר 2007, בדיון לקראת ההצבעות על חוק ההסדרים במליאת הכנסת.

היו"ר אמנון כהן (ש"ס): חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה; עשר דקות.

שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת סטס מיסז'ניקוב (ישראל ביתנו) שהתגאה כאן לפני בכך שלכאורה העברנו את חוק ההסדרים הזה דיאטה רצינית. מחוק ההסדרים 2007 הורדו או פוצלו לחקיקה רגילה 20 סעיפים - אותו מספר בדיוק כמו בחוק ההסדרים 2006. כך שאין  לנו מה להתפאר בהישגים יוצאי הדופן שהושגו בחוק ההסדרים הספציפי הזה. 

ואני רוצה להגיד לך עוד משהו: בדיעבד, עשיתי חשבון מהיר אילו סעיפים הצלחנו להוריד ולפצל ואילו לא הצלחנו, והגעתי למסקנה מאוד מאוד עגומה, שהסעיפים שבהם הפגנו את כוחנו כחברי כנסת היו ברובם המכריע כאלה שמחיקתם עלתה בקנה אחד עם אינטרסים של גורמים רבי עוצמה, שהיתה להם השפעה ישירה על חברי כנסת מובילים.

כך, למשל, אותו סעיף שאתה כל כך גאה שהצלחנו להוריד, וגם אני שמחה שהצלחנו להוריד אותו, שכן זה עולה בקנה אחד גם עם השקפת עולמי, הכוונה לבטל את מענק העבודה המועדפת לחיילים משוחררים בתחנות הדלק, ובעיקר בתעשייה. מה שמטריד אותי בדיעבד הוא שלא כוחנו הגדול, סטס, הוא שהביא להורדת הסעיף הזה. אני לא יודעת אם שמת לב מה התרחש בחדר ועדת הכספים בשעת הדיון: כמות הלוביסטים האין-סופית שישבה שם, הנערה הצעירה והחביבה והחייל המשוחרר מדימונה שמועסקים בתחנת הדלק. מי הביא אותם כדי שידברו על לבנו? איך הם ידעו להגיע לכנסת?  חברות הדלק הגדולות. הן שהביאו אותם, יחד עם ערימת הלוביסטים שלהן.

בכל פעם שנלחמנו, על עניין צודק, וראיתי סביבי התאספות חסרת תקדים של לוביסטים - ואנחנו כבר מכירים את פניהם - ידעתי שיש לנו סיכוי לנצח. אני אומרת לך את זה בצער ובכאב.

יחימוביץ'. אינטרסים של גורמים רבי עוצמה

כך כל סעיף וסעיף, בזה אחר זה. עוד לפני שחוק ההסדרים הגיע לידינו, כשהוא היה עוד בשלב טרום "מחליטים" בממשלה, התקשר אלי בעל הון ששמע על מאבק שאני מנהלת. במקרה הצטלבו דרכינו, והוא הסכים אתי ושאל איך הוא יכול לעזור לי. אמרתי לו, תשמע, מחר הממשלה מאשרת את ה"מחליטים", תתקשר לשר הזה והזה, שהוא שר רב עוצמה והוא יכול להביא לשינויו של הסעיף הזה, ותבקש ממנו להוריד אותו. בכך ירד עוד לפני ההצבעה בממשלה אותו סעיף.

אמרתי, 'מצאתי פטנט'. ואכן השתמשתי בו שוב ושוב. תאגוד המים, רפורמה שיש בה גם אלמנטים חיוביים, אבל בהחלט אסור שתעבור בחטף במסגרת חוק ההסדרים. מה עשיתי? דיברתי עם ראש עיר מסוים שיש לו ביקורת קשה על הרפורמה. וכשראש עיר שיש לו כוח פוליטי גדול במפלגתו מתקשר לחברי כנסת ומפציר בהם להצביע נגד רפורמה מסוימת, הרפורמה הזאת לא עוברת; לא בזכותנו, חברי הכנסת. בזכות כוחו, שגבר במקרה הזה על כוחו של המכבש הקואליציוני.

היו"ר אמנון כהן: לא תמיד.

שלי יחימוביץ': לא תמיד. מובן שיש יוצאים מן הכלל. למשל, הסעיף בחוק ההסדרים שמטיל קנס - - -

היו"ר אמנון כהן: הציבור שומע בבית וחושב שאין לנו מה לעשות כאן, רק לוביסטים מנהלים את המדינה.

שלי יחימוביץ': אדוני היושב-ראש, אני קיבלתי החלטה לא לרמות את עצמי. שמעתי כאן את חברי עומדים מעל הדוכן ומתפארים בתקציב החברתי שהם השיגו ובחוק ההסדרים המדולל שהגיע לידי גמר. אני לא רוצה להיות במקום הזה. כשעשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, למדתי על מנגנוני הכחשה והדחקה, אין לי שום כוונה להשתמש במנגנונים האלה, במיוחד לא בעבודתי הפרלמנטרית. אני אומרת לך שוב, בסקירה לאחור, סעיפים בחוק ההסדרים שהצלחנו בגאווה גדולה להוריד, המניעים האידאולוגיים שלנו באותם סעיפים הצטלבו במקרה עם אינטרסים של קבוצות שיש להן כוח.

היו"ר אמנון כהן: אז תגידי לי, בנושא של 199 השקלים מי השפיע, איזה שר, איזה ראש עיר?

שלי יחימוביץ': על מה אתה מדבר, על הקנס על בקשה חוזרת לגמלת סיעוד? הפסקת אותי בדיוק כשעמדתי להגיד שזה היוצא מן הכלל.

היו"ר אמנון כהן: גם בנושא החיילים, אני לא חושב שמישהו פה עשה כך. היו חיילים, שמענו אותם, אבל גם בלעדיהם היינו מסתדרים, תאמיני לי.

שלי יחימוביץ': אדוני היושב-ראש, אתה מאוד אמוציונלי ביחס לדברים שאני אומרת.

היו"ר אמנון כהן: לא, את אומרת לציבור, שכאילו מפעילים אותנו. אנחנו פועלים לטובת הציבור. אני חושב שיושב-ראש הקואליציה היה קשוב מאוד בהרבה מאוד דברים, בתיאום עם הממשלה. את בקואליציה ואני בקואליציה, הורדנו דברים בתיאום, בלי שום קשר לראש עיר כזה או אחר.

שלי יחימוביץ': אדוני היושב-ראש, אני ראיתי אותך בסיטואציה שבה, אני מודה, חשתי מידה רבה של חיבה והזדהות וקצת צער עליך. זה היה כשהצבענו על הקפאת שכר המינימום, הקפאת העדכון בשכר המינימום בחצי שנה. אדוני היושב-ראש, ראיתי אותך עם האצבע עולה ויורדת, עולה ויורדת, עולה ויורדת.

היו"ר אמנון כהן: אבל לא היתה עלי השפעה של אף לוביסט.

שלי יחימוביץ': בדיוק. ובסופו של דבר, האצבע שלך הורמה והעליה בשכר המינימום הוקפאה. אני רוצה להגיד לך, שלו היו מופעלים בסעיף הזה כוחות כל כך גדולים כמו שהופעלו בסעיף העבודה המועדפת בתחנות הדלק ובתעשייה, ההקפאה בשכר המינימום גם היא לא היתה עוברת. רוצה עוד דוגמה? כוונת הממונה על ההגבלים העיסקיים לבטל את ה-Code Sharing בחברות התעופה הישראליות. זה היה מהלך שלטעמי היה מהיר מדי, לא אחראי, חד-צדדי מדי, מעבר מחוסר רגולציה מוחלט לרגולציה מעוותת, מהלך שהיה מביא לפיטורי מאות עובדים.

שם עבדתי כתף אל כתף עם חברי ועד העובדים של "אל על" ויעצתי להם במפורש לאילו חברי כנסת הם צריכים ללכת. האנשים האלה עשו את עבודתם נאמנה, גוננו על מקום עבודתם, ובצדק, הייתי אתם בלב שלם, אבל יש להם כוח מסוים והם יכלו ללכת לחברי הכנסת ולומר להם את דברם, וחברי הכנסת שמעו אותם היטב והביאו לשינויים משמעותיים בתכניתה של הממונה על ההגבלים.

את מי לא שמענו? לא שמענו אנשים שאין להם נציגות בכנסת, אין להם לוביסטים, יש לכל היותר ארגונים חברתיים עם הרבה רצון טוב ומעט כוח שרוצים בטובתם. אותם אנשים שאין להם פה, שלא באו לכאן להשפיע על עמדותינו, להם לא היינו קשובים, כי להם לא היה שום כוח מאיים על קבלת ההחלטות שלנו. הם בכלל לא ידעו איך מגיעים לכאן. וגם אם היו יודעים, נסיעה לפה עולה כסף, ומאבדים יום עבודה.

בחרתי לדבר כאן על סעיף אחד ויחיד מכל אלה שנשארו לבושתנו בחוק ההסדרים.  כי לא היה אפשר לדבר על כל ה-59 שנשארו. סעיף 74 בחוק ההסדרים. אני לא מבינה איך אדם יכול להרים את היד בעד הסעיף הזה. אני מדברת על המשך הקיצוץ ב-4% בקצבאות של, שימו לב, שמירת היריון, הבטחת הכנסה, חסידי אומות עולם, נפגעי גזזת, דמי לידה, נכי תאונות עבודה, אסירי ציון, נפגעי טרור – רוב חברי הכנסת בוועדת הכספים הרימו את ידם ואישרו המשך הקיצוץ ב-4% בקצבה של האנשים האלה.

לאף אחד מהם לא היה לוביסט בכנסת, לאף אחד מהם לא היה ועד עובדים, לאף אחד מהם לא היה איש רב השפעה שיכול באמצע הצבעות להתקשר לחברי הכנסת ולהפציר בהם להרים את היד נגד הסעיף הזה. להם לא היה פה, אנחנו היינו אמורים להיות להם לפה, ולא היינו בנקודה הזאת בזמן. לא היינו כי לא היה עלינו כוח מאיים, לא היה עלינו כוח משפיע, ושם פתאום התגלתה אוזלת-היד שלנו.

ולמה זה חורה לי? כי אני בטוחה שלו אותו סעיף 74 אומלל היה מובא בחקיקה רגילה ולא בחוק ההסדרים, שום חבר כנסת לא היה מעז להרים את ידו בעדו. שמעתי פה איזה מטבע לשון שהוכנס היום לדיונים – "זה מה שיש ואת זה מחלקים". מה האיוולת הזאת, "זה מה שיש ואת זה מחלקים"? זהו? אנחנו מוכרחים את ה-4% של חסידי אומות העולם כדי להמשיך ולקיים את תקציב מדינת ישראל? את ה-4% קיצוץ בנפגעי הגזזת כדי לשמור כאן על יציבות כלכלית? וזה בזמן שרק השלב הבא ברפורמה במס,  עולה למדינה בשנת 2007  מיליארד שקלים! והם מגיעים לעשירונים ולמאיונים העליונים, ובהם גם ישירות לכיסים שלנו, חברי הכנסת. אנחנו נהנה מהרפורמה במס. ולא רק ממנה. שכרנו גם מוצמד לשכר הממוצע במשק, שלא כמו הגמלאים, שקצבותיהם מוצמדות למדד ונשחקות עד דק.

סעיפים כמו סעיף 74 חורים לי במיוחד; הסעיפים האלה, שהמלחמה עליהם נוהלה בידיים חשופות, בלי כוחות מבחוץ. אני רוצה לומר לסיום בעניין חוק ההסדרים, שכבר דובר בו רבות: יש עכשיו כוונות מרחיקות לכת לשנות את שיטת הממשל ובמידה רבה לכרסם בכוחה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית ולהפחית עוד יותר את כוחם של חברי הכנסת. בעיניי, כבר היום, עצם קיומו של חוק ההסדרים הוא אחת הבעיטות המשמעותיות ביותר בדמוקרטיה הפרלמנטרית. הוא שולל את כוחם של חברי הכנסת לומר את דברם, לעמוד על דעתם, להביא לידי ביטוי את השקפת עולמם, כשעל סמך אותה השקפת עולם הם בכלל הגיעו לכנסת, על סמך אותה השקפת עולם שלח אותם הבוחר לכנסת.

חברי השר יצחק הרצוג בעד שינוי שיטת הממשל כיוון שהוא אומר שלממשלה בישראל אין 'משילות'. משילות, זה עוד ביטוי שאני שומעת לאחרונה; אין לממשלה משילות. איזה ביטוי לעודף משילות יש יותר מאשר חוק ההסדרים? זה עודף משילות. זה עודף כוח שיש בידי הממשלה ודוגמה לאוזלת-היד שלנו, חברי הכנסת, כשאנחנו אומרים הן לחוק הזה מדי שנה בשנה.

אני לא שותפה למצהלות שהיו כאן על כך ש"הראינו" לאוצר והאוצר כאילו "למד את הלקח". אם בנסיבות האלה, עם כל חוות הדעת המשפטיות, עם יושבת-ראש ועדת כנסת שהיתה נחושה בדעתה להוריד מסדר-היום את חוק ההסדרים, עם מורדים מהקואליציה, עם כל האטמוספירה מסביב - אם גם אז הגענו בדיוק למה שהגענו בשנה שעברה, איזה מקום יש כאן למצהלות שמחה? אלה שרוצים עוד משילות, אותו ביטוי תמוה, הם אלה שצריכים לצהול.

לממשלה הזו יש עודף משילות. היא יכולה לצאת למלחמה בתוך כמה שעות בלי שיקול דעת; היא יכולה, אגב, גם להחליט על כניסה למשא-ומתן מדיני, ויש לה כל המשילות שבעולם כדי לעשות את זה. והיא יכולה לכפות על חברי כנסת להרים את ידם בעד המשך קיצוץ של 4% בקצבאות של שמירת היריון, הבטחת הכנסה, חסידי אומות העולם, נפגעי גזזת, דמי לידה, נכי תאונות עבודה, אסירי ציון ונפגעי טרור. זה עודף משילות,  וזה עודף משילות להרע. תודה רבה.

"זו אידאולוגיה. לא כלכלה, ולא מדע"

וזה דיון במליאה לקראת ההצבעה על התקציב מ-3 בינואר, 2007.

היו"ר אחמד טיבי: חברת הכנסת שלי יחימוביץ, חמש דקות, בבקשה.

שלי יחימוביץ': אדוני היושב ראש, חבריי חברי הכנסת, תקציב ביטחון מנופח ודאי שאיננו משוש נפשי, ולהגדלה המקוממת בתקציב הביטחון שהתבשרנו עליה לפני כעשרה ימים אף התנגדתי בפומבי. אבל אני חולקת על הדוברים הקודמים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, שאם לא היה תקציב ביטחון גדול ומנופח אז היתה לנו כאן מדינה נפלאה עם השקעה בחינוך, ברווחה, בתרבות, בבריאות ומה לא. חבר הכנסת זחאלקה, אני חולקת גם על התרגיל המתמטי שעשית, שכן 1 + 1 לא שווים 2 במקרה הזה, ואני מוכנה להתחייב שגם אם תקציב הביטחון באורח נס היה קטֵן ב-30% הכסף הזה לא היה הולך למשרד החינוך. הוא לא היה מגיע לשם.

ג'מאל זחאלקה (בל"ד): לא אמרתי את זה.

שלי יחימוביץ': הוא לא היה מגיע, מכיון שההחלטה לעשות דיאטה רצחנית לשירות המדינה ולכל השירותים שהמדינה מספקת זו החלטה אידאולוגית שהתקבלה. זו לא החלטה שהתקבלה בגלל שאין כסף.

ג'מאל זחאלקה: תאמיני לי שאני יודע לבחון מספיק טוב לא לטעון את הטענה הפשטנית הזאת. לא טענתי.

שלי יחימוביץ': אז, אני חוזרת בי מההערה על החישוב המתמטי. דרך אגב, גם אלמלא היה כיבוש בשטחים שעולה הון תועפות, גם אז הכסף לא היה הולך למשרד החינוך. אני מוכנה לחתום לכם על העניין הזה. ההחלטה להרזות את השירותים שהמדינה נותנת היא בפירוש הכרעה אידאולוגית.

שמעתי כאן קודם את חברי, יושב ראש הקואליציה, חבר הכנסת אביגדור יצחקי, קורא לעבר חבר הכנסת אבשלום וילן שאין לו מושג בכלכלה, כי ה"מתמטיקה" הכלכלית, ה"מדע" הכלכלי, אומרים שצריך לקצץ בשירות הציבורי. גם בעיקרי התקציב של האוצר לשנת 2007 כתוב כך: "מגזר ציבורי בלתי יעיל וגדול פוגע בפוטנציאל הצמיחה של המשק, שכן הוא מונע משאבים מהמגזר העסקי והיצרני". זו אידאולוגיה. זו לא כלכלה. זה לא מדע. זו השקפת עולם, השקפת עולם כלכלית ימנית קיצונית ביותר, תאצ'ריסטית, והיא כתובה בתקציב 2007, תקציב של הקואליציה שאני חברה בה.

אני אומרת זאת, והלב בוכה. וכל זה מלווה בחלוקת קרדיטים בלתי פוסקת למדיניות הכלכלית הנפלאה שהחלה באמצע 2003. כתוב שחור על גבי לבן: "התכנית הכלכלית של 2007 היא המשך ישיר לצעדי המדיניות הכלכלית שננקטו בשנת 2003". זו האידאולוגיה. האידאולוגיה הזאת אומרת: צמצום אינטנסיבי- - -

רן כהן (מרצ): אוי לאוזניים שכך שומעות.

שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אוי לאוזניים שכך שומעות ואוי לידיים שכך כותבות שחור על גבי לבן. שחור על גבי לבן מצהירה הממשלה הזאת שהיא ממשיכה את מדיניות נתניהו. זה כתוב. חבריי באופוזיציה כועסים עלי כשאני קוראת לתקציב הזה "תקציב נתניהו", אבל בתקציב עצמו כתוב שזה תקציב נתניהו. אז, מי אני שאחלוק על הקביעה הזאת?

מספרים לנו שעל פי חוקי "המדע" הכלכלי אסור להרחיב את בסיס התקציב. ופתאום מתברר שבעצם כן אפשר לעשות זאת. שכן יש את ההמצאות האלה של "לא בתקציב אלא מחוץ לתקציב". התקציב עצמו יעלה רק ב- 1.7 אחוזים כמתוכנן, אבל לידו ישימו קופסא של עליה בעוד 1.6 אחוזים, והקופסא הזאת בכלל לא תהיה בתקציב. בקופסא הזאת יהיו מיליארדים לתקציב הביטחון. למימון המלחמה. ופתאום, הפלא ופלא, כבר אפשר להרחיב את בסיס התקציב. למה אף אחד לא מעמיד פעם אחת קופסא כזאת, נפרדת, לטובת תקציב החינוך? למה זה בלתי אפשרי מבחינה כלכלית מדעית?

זו הכרעה אידאולוגית. הכרעה אידאולוגית שלי עצמי אינה מזיקה. הילדים שלי מקבלים חינוך מצויין, כיון שאני שייכת לעשירון העליון באוכלוסייה ומתאפשר לי לספק להם חינוך חלופי לזה שמספקת מערכת החינוך הפורמלית. הורים כמוני שידם משגת מייצרים לילדיהם מערכת חינוך תומכת מצויינת, ואילו הורים שידם אינה משגת נאלצים להסתפק במערכת החינוך הפורמלית שעברה קיצוץ פראי ולא אחראי של 3.5 מיליארדי שקלים. ובקיצוץ הזה אמרה המדינה: "הבה וניתן פחות ופחות לילדים בישראל. מי שיש לו יסתדר, ומי שאין לו שיחיה עם מה שאין".

מה זה "מגזר ציבורי בלתי יעיל"? מה לא יעיל כאן? במה עוד יש לקצץ? באחיות בריאות הציבור? בטיפת חלב? במורות? בשירותי הרווחה? בסל התרופות? במחקר ובפיתוח שקטנו כמעט לאפס?

רן כהן: מה שלא יעיל לא מחסלים. עושים אותו יעיל.

שלי יחימוביץ': זה נכון, אבל במקביל גם מנסים להגיד לנו שהמדינה לא יודעת לנהל. דרך אגב, זה נעצר כשמגיעים, נניח, לסיירות המובחרות בצבא. פתאום המדינה כן יודעת לעשות דברים. - -

רן כהן: זה נעצר כשמגיעים לממשלה.

שלי יחימוביץ': - - או כשצריך להקים יחידת אכיפה לגירוש עובדים זרים, פתאום המדינה כן יודעת לנהל. הכל מאד סלקטיבי כאן בטרמינולוגיה הזאת.

אני מאד עצובה על התקציב הזה. אין לי כוונה כמובן להצביע עבורו. כאמור, זה תקציב תאצ'ריסטי ימני, שממשיך את מדיניות ההתנערות של המדינה מאחריותה כלפי אזרחיה. זה תקציב שמזמין בעלי הון ותורמים לתת מנדבת ידם ולזרוק לנו עצם פה ושם תוך מסעות יחסי ציבור מכוערים ווולגריים. אותו תקציב שממשיך להעניק להם הקלות במס מעסיקים גם מבקש מהם לבוא ולתת תרומות. לו ההפחתות במס מעסיקים היו נעצרות לשנה אחת, לא היינו צריכים את התרומות האלה. אבל, אותה אידאולוגיה שמרזה ומצמצמת את השירות הציבורי היא אותה אידאולוגיה שקוראת לבעלי ההון: "בואו, בואו, תנו לנו מנדבת ידכם, כי אנחנו המדינה לא יכולים". זה לא שאנחנו לא יכולים - זה שאנחנו לא רוצים. בחרנו להפסיק להיות מדינה, ובחרנו להתנער מהאחריות שלנו כלפי אזרחי מדינת ישראל. תודה רבה.

כפי שהובטח, עידכנו את שיר השבוע.

תודו שהיה שווה לקרוא את הפוסט בשביל זה.

יאיר ויואב