יאיר: 53 מיליון שקל פרס ראשון בטוטו הלכו לאדם אחד, הייתם מאמינים? רק בשבוע שעבר התרברב מפעל הפיס בכל כלי התקשורת על רווחי שיא של 795 מיליון שקל בשנת 2006. תעשיית החלומות הישראלית משגשגת והניידות החברתית פורחת – היום אתה אביון ומחר מיליונר. סוציאליזם על פי ברל כצנלסון? כנראה שלא. יותר בסגנון של הימורים בחסות המדינה ובניהולו של שמעון כצנלסון. אני מניח שאין הרבה מוסדות חברתיים בישראל שמייצגים את הקפיטליזם העכשווי טוב יותר ממפעל הפיס. והנה כמה מחשבות בתוליות בעניין. שום דבר חדש. רק לעשות קצת סדר בבלגן:

חלוקת משאבים

הפרסומות של מפעל הפיס טורחות להזכיר כל הזמן את המיליונרים החדשים שההגרלות מייצרות. אך שוכחות לציין מאיפה מגיע הכסף שהן מחלקות. השיטה היא פשוטה: המון אנשים מוציאים את כספם על ההגרלות השונות, ומעטים באופן יחסי יוצאים מורווחים, אבל בגדול. לצורך העניין אין זה משנה מה היה מצבם הקודם של הזוכים – בשורה התחתונה הכסף מועבר מרבים אל ידיהם של יחידים, והפערים החברתיים רק מתרחבים.

הנרטיב

הקפיטליזם בראשיתו הגיע בין השאר כאנטיתזה היסטורית לפיאודליזם (כמובן שהיו עוד הרבה מאוד גורמים לעליית הקפיטליזם. אנא בלי תגובות נזעמות). אם בפיאודליזם אדם נולד למעמד מסוים והשתייך אליו עד ליום שבו הוא מת ללא יוצאים מן הכלל, אז הקפיטליזם הציע אלטרנטיבה קוסמת: ניידות בין מעמדות. גם אז נותרו עשירים גדולים ועניים מרודים, אך לאחרונים היה קל יותר לקבל את הפער, ולו רק כי ידעו שיום יבוא ואולי הם ימצאו את עצמם למעלה.

בסופו של דבר, למרות הזכות הפוליטית להגיע עד לצמרת, רוב העניים נשארו במקומם בגלל מחסור בכלים חברתיים – כגון קשרים, השכלה וכסף – ורוב העשירים גם הם התבצרו במעמדם, לרוב בזכות אותם כלים שחסרו לעניים. אך כל זאת מעולם לא מנע מהתרבות שצמחה על ברכי הקפיטליזם לקחת את סיפור העני, שעשה את כל הדרך למעלה, ולהפוך אותו לאחד הנרטיבים המרכזיים בטלוויזיה ובקולנוע. מפעל הפיס משתמש באותו קונץ בדיוק. עירית ענבי שוב מגלגלת את הכדורים, עוד אב לחמישה מפתח תקווה הופך להיות מולטי מיליונר בין רגע, ובינתיים עשרות אלפי בתי אב נפרדים מעוד כמה עשרות שקלים חדשים. כלכלנים היו קוראים לזה מס רגרסיבי.

הון סיבוב

להבדיל מהון ייצור, כלומר כסף שמגדיל את עצמו בתהליך הייצור של מוצרים, הון סיבוב הוא כסף שמשמש רק לעשיית כסף נוסף באמצעות תהליכים כלכליים שונים. תהליך התעשרות תוך כדי ייצור בחלק גדול מהמקרים משרת את האינטרסים של החברה בכך שהוא הופך חומרי גלם (פיזיים או רוחניים) למוצרים, ובכך מספק לכלל את צרכיו. התעשרות מסיבוב של כספים אינה תורמת לאיש מלבד לאותו אדם שמגדיל את חלקו בעוגה. הגרלות הפיס הן אולי אחת הדוגמאות הטובות להיווצרות הון על ידי סיבוב של כספים: לא מייצרים כלום, ולרוב גם לא נהנים מאיזשהו סיפור רקע (להבדיל למשל מהימור על מרוצי סוסים) – סתם רוצים להתעשר מבלי לעשות כלום.

 יש אנשים שלא מסתפקים בריגוש רגעי של הימור מדי פעם, וגם עושים מנוי למפעל הפיס. הגרלות אוטומטיות מדי שבוע, משוללות ההנאה של לבחור מספרים, או לדפוק על העץ חמש פעמים לפני שמגרדים עוד חיש גד – סתם להיכנס למשהו חסר כל טעם, שנוגד את כל ההסתברות המדעית, ולו רק בשביל הסיכוי הקטן להתעשר.תהרגו אותי אם יש משהו פחות רווחי מזה. אבל, כנראה, כשהחלום האמריקאי עובד, המוח הישראלי נודם.

תירוצים, תירוצים

אחד התירוצים המעניינים ששמעתי אי פעם בנושא, היה מחבר שטען כי לפחות רווחי מפעל הפיס הולכים למטרות טובות (מה שנכון, אגב. חינוך וכדומה). "אבל האם צריך לקבל את כל אותה רעה חולה של ההימורים החוקיים, מפני שחלק מסוים מהרווחים מופרש למטרות חיוביות?", שאלתי אותו. "וחוץ מזה, הרי אם כבר עדיף מראש לנתב את הכסף כמסים ישירות למדינה, ושהיא תקים את כל אותם אולמות ספורט ומרכזים קהילתיים", ניסיתי להקשות על עמיתי המלומד. אך הוא, שידוע כקפיטליסט ומינימליסט מהזן המסוכן ביותר, מיהר להצהיר כי הוא מעדיף שהכסף יעבור דרך מפעל הפיס, והעיקר שהמדינה לא תעלה את המסים.

נו, ניחא. אם הוא סומך על שמעון כצנלסון יותר מאשר על נבחרי הציבור, מה נותר לי לומר. הרי גם שיטה זו אינה חדשה, גדולי התאגידים בעולם כבר גילו אותה מזמן: מגלגלים מיליארדים תוך פגיעה באיכות הסביבה, תשלום שכר נמוך לעובדים וייצור של מוצרים באיכות ירודה, אבל מפרישים איזה פרומיל לטובת עזרה מתוקשרת לנזקקים וקוראים לזה עסקים למען הקהילה. אם יש יחצ"ן טוב, אפילו זוכים בפרסומת חינם בעיתון או בטלוויזיה. היום חמלה זה באופנה, וצדק חברתי זה פאסה.

יאיר